רוח הזמן / דנה גילרמן
יש משהו בביאנלות קטנות ומתפתחות, נקרא לזה אנרגיה ותשוקה, ערות ודריכות. נדמה שהן עדיין רואות באמנות כלי אפקטיבי לשינוי, ופחות מנוף כלכלי. זוהי הביאנלה בסלוניקי.
בסלוניקי יש ביאנלה נהדרת שמוצגת עד ה-14.1, וכדאי מאוד לראות אותה (סה״כ שעתיים טיסה ומבצעים זולים). יש בה 100 אמנים ואמניות מכל העולם (וגם עינת אמיר ואורלי מיברג מישראל) שמציגים בארבעה חללי תצוגה מרכזיים, ועוסקים בדרמות של חיינו: פוליטיקה, הגירה, תנאי מחיה קשים, פליטות, קפיטליזם, כל אותם נושאים המשקפים אובדן דרך ואנושיות. אפשר לומר שרבות מהתערוכות הגדולות בשני העשורים האחרונים עסקו באופן זה או אחר בנושאים הללו אך בביאנלה בסלוניקי יש משהו אחר וזוהי מסגרת התצוגה, כלומר הקונטקסט, כלומר העיר עצמה, שההליכה בה משווה לכל דבר יחסיות, הופכת כל טרגדית ענק לנקודה בהיסטוריה.
הרי ההליכה בסלוניקי – וזו החוויה החזקה ביותר שהיתה לי שם – היא הליכה בהיסטוריה של אלפי שנים. מתחת לכל מדרכה יש אתר ארכיאולוגי כזה או אחר, קבוצה של אנשים עם כלי עבודה שמנקים עוד תגלית מאחת השנים שלפני או אחרי הספירה באופן כל כך פרוזאי - וההליכה הזו מייצרת תובנה, ששום קורס בודהיסטי או שיעור שבועי אצל רב לא יוכלו להנכיח באופן כה חזק. כן, אנחנו יודעים את זה, אנחנו פסיק קטן בהיסטוריה, כהרף עין, הבל הבלים, נקודה קטנה על ציר זמן אינסופי שהתחיל הרבה לפנינו ויסתיים הרבה אחרינו ובדרך יהיו עוד המון המון נקודות ציון, והדברים יחזרו על עצמם, ואולי ישתנו, ואולי אף יגיע סוף העולם ואז יווצר מחדש. בסלוניקי זו לא רק הידיעה. מרגישים את זה על כל צעד ושעל. זו ההוויה, זה ספוג בחמצן המחלחל לגוף בכל רגע ורגע.
העבר והווה משתלבים יחדיו באופן כל כך רוחני בעיר הזו, והבניינים הכעורים והיפים מסתופפים בתוך אותו מרחב טריטוריאלי של שאריות מבנים וחדרים שבעבר גרו בהם אנשים, וזה מסתיר את זה, ולעתים חוצה, ולעתים נמצא מתחת או באותו המישור.
אז אולי הארכיטקטורה השתנתה וגם החיים נהיו מעט יותר קלים לפחות בפרקטיקה – לא צריך לגלף את כלי האוכל או כלי הציד אלא רק לנסוע לאיקאה או לרכוש בחנות כלי נשק – אבל הרעיון הוא אותו רעיון: לידה ומוות ובאמצע חיים. ואפילו חיי המותרות הם אותם חיי מותרות, רק האופנה השתנתה. לבעלי הכסף והמעמד היו חפצי נוי יקרים ופריטי לבוש ייחודיים, תכשיטי זהב ומסכות מקושטות. הם חשבו שכדאי לקבור את חפציהם עימם ואנחנו מורישים את זה לצאצאינו. ומה עם העניים? טוב, הם לא ממש עניינו אף אחד, בעצם כמו היום.
הבנתי שהלך הרוח הזה, הנובע מהבנה קיומית עמוקה של בר חלוף וזמן קצר, הוא מה שמאפשר ליוונים להיות בשאנטי שכזה. אפילו הכלבים השרועים על המדרכות, שלרגע נראים מתים, נמצאים באותו הלך רוח. אנחנו – בני ובנות העבדות המודרנית – מצאנו להם הגדרה: עצלנים. מה שהופך אותנו לנמרצים? פרודוקטיבים? הלוואי עלינו כזו עצלות. זו הבנה עמוקה של הקיום. של הזמן הקצר הנתון לנו לחיות בו ומה כדאי לעשות בזמן הזה.
כך שיש כבר מין תחושה של דיסוננס בשעה שאני נעה בין הווית קיום שכזו לבין בעיות השעה המוצגות בתערוכה. אולם, אם אמנות טובה היא אל זמנית, בעיות השעה הופכות לאמירה גדולה יותר על תקופתנו, על משפחה, בית, מצוקה, עוני, מלחמות, מוות וקיום. מרבית העבודות מצליחות לשקף את צרותיה של המאה ה-21 כחלק ממסע של קיום אנושי, לאו דווקא כשבר קונקרטי המוציא סטודנטים להפגין בכיכר הסמוכה.
אתן דוגמה: סדרת תצלומים נפלאה של אווה בורנר משווצריה, Invisible people, המתמקדת באיזורי מחיה של מחוסרי בית שצילמה באתונה. בורנר בחרה לצלם את הבתים הארעיים שהם הקימו לעצמם, את אותם חפצים שאספו סביבם, שהופכים את המדרכה למרחב פרטי, שמאפשרים להם קיום אנושי גם בסביבה מנוכרת של חוץ. התוצאה חמה, צבעונית ומרגשת. היא מאפשרת התבוננות והזדהות עם הדייר הנעדר. יש פה אקט של פלישה למרחב אינטימי אך בלי התחושה של הניצול והמציצנות המאפיינים בדרך כלל התמקדות באנשים שחיים בשולי החברה. ויותר מכך. הסדרה מעלה שאלות רבות על בית, על מרכז ושוליים, חוץ ופנים, הקשר בין אדם לחפץ, האופן שבו חפץ מגדיר את האדם שבחר בו, הסביבה והתקופה שבה הוא מוצג ועוד ועוד.
אם אצא לרגע ממרחב התצוגה ואחזור לרחוב - הגרפיטי המופיע בצילום הוא אחד המאפיינים הבולטים בעיר הזו. אין כמעט מקום, אם זה בתים, חנויות, מדרכות, מבני ציבור (מלבד אתרים היסטוריים) שאינו מצויר, כתוב או מרוסס. לעתים זו מחאה חריפה שהייתי מגדירה את נראותה כוונדליזם ולעתים ציור רחוב מוצלח למדי. הרבה מהגרפיטי מופיעים על חלונות ראווה של חנויות שנסגרו – ויש כאלו הרבה. גם אם איני דוברת את השפה אין מנוס מלנחש שהטקסטים קשורים למצוקה הכלכלית. ואולי לא.
הביאנלה מוצגת בארבעה מוקדים בסלוניקי: במרכז לאמנות עכשווית של סלוניקי בנמל היפה, במוזיאון מקדוניה לאמנות עכשווית (שלקח לי בערך חצי שעה למצוא אותו – ביתן מס. 11 במרכז הירידים), במוזיאון הלאומי לאמנות עכשווית וב״מרכז הר אתוס״ (ארגון עירוני ללא כוונת רווח, שנוסד בשנת 2000 על ידי עיריית סלוניקי בשיתוף הקהילה הקדושה של הר אתוס הידוע בכינוי ההר הקדוש) כשהקומה הראשונה של המבנה היא מעין חנות של ספרי קודש ומזכרות והשניה משמשת כחלל תצוגה (זה המקום לפתוח סוגריים ולציין שלדת יש נוכחות ברחובות בדיוק כמו הגרפיטי. כמעט כל חנות שלישית היא חנות למזכרות דת ובה מכל טוב הברית החדשה בכיכובם של ישו ומריה: הם מצויירים על עץ, על קלף, כתבליט, כשטיח, כפסל, מפה מה לא. גם בכנסיות עצמן יש חנויות של מזכרות עם היצע אינסופי, גדול יותר מכל מה שנתקלתי בו בעבר. אין ספק שאם חושבים על התנהלות השוק - גודל ההיצע מעיד על היות הדת אחד ממוצרי הצריכה המשגשגים פה).
ובחזרה לתערוכה: אחת העבודות היפות בכניסה היא נברשת עתיקה ועליה תלויים עשרות מטבעות שמידי פעם נרעדים ומשמיעים קול רשרוש (Deniz Sagdic מתורכיה). במבוא מוקרן סרט וידיאו מרתק ויזואלית (ומעט ארוך) - סיפור מסע של Ascan Breuer לאי ג׳וואה באינדונזיה, בחיפוש אחר רוחו של נמר שעדיין שוכנת בבית ילדותה של אימו. עוד בתצוגה מעין מבנה רוחני מרשים, שמזכיר ארכיטקטורה גותית: כניסה למבנה חושפת שהצורות המרשימות של הספירלה והרוזטות עשויות מעטיפות ריקות של כדורים (Peggy Kliafa. יוון). בהמשך מוצגת סדרת רישומי עשן נהדרת שעשויה מדיו על נייר (Xenis Sachinis, יוון). עבודת הוידיאו ״Nation for two” של Chaja Hertog&Nir Nadler (הוא יליד חיפה היא ילידת אמסטרדם), על גבר ואישה שחופרים מנהרה חוצת יבשות וארצות כדי למצוא האחד את השני, היא מעט בנאלית, אך הפריים הסופי והטראגי של האיחוד מחדש, הוא אחד היפים שראיתי.
הים הוא אחד המוטיבים שחוזרים על עצמם בעבודות ואין פלא – רבות מהן עוסקות בהגירה. גם התנועה בין מדינות וערים, המעבר מעולם ראשון לשלישי, מעיר לכפר, מארכיטקטורה דשנה למשכנות עוני, מאורבניות לטבע נוכחת בהן. אחד הביטויים היפים לכך הוא הסרט של Tatiana Stadnichenko, שמוצג במוזיאון הלאומי לאמנות עכשווית. באמצעות טריק פשוט – כן טריק – של הקרנה על מצע שהוא אובייקט תלת מימדי, יצרה האמנית מעין תבליט וידיאו יפהפה שבנוי מפרגמנטים ארכיטקטוניים שצילמה בשנים האחרונות ברוסיה, שוויצריה ונורווגיה. התנועה של הסרט, כמו זרימה של מים, הכניסה אותי למצב של היפנוזה. לא הצלחתי להתנתק מהעבודה.
סרט מצוין נוסף, ״Anamones” עוסק בשינויים החברתיים שחלו במבנה המשפחתי בקפריסין דרך מוטות הברזל החשופים שזקורים על גגות הבתים. מוטות אלו היו אמורים לשמש יסודות בניה לדור ההמשך, ודרך ראיונות עם אנשים שונים עולה תמונת מצב שהחיים השתנו, וכך גם הקשרים המשפחתיים. לא הילדים ובמרבית המקרים גם לא ההורים מעוניינים בקרבה הזו. במסגרת הביאנלה מוצגת תערוכת מחווה מצויינת לאמנית הפמיניסטית אנה מנדייטה, שעבודות הוידיאו שלה משנות ה-70, המתמקדות בקשר שבין גופה העירום לטבע ומקומה כמהגרת, מוצגות יחדיו ומדגישות את הכוח והיופי של עבודתה. באחד החדרים מוצג תיעוד של עבודה שיצרה בעקבות אונס ורצח של חברתה ללימודים. מנדייטה ביימה סצנה ברחוב בניו יורק: דם שמטפטף ממפתן של דלת ונקווה ברחוב. היא הסתתרה במכונית סמוכה וצילמה את תגובות העוברים ושבים. כולם הבחינו, מעטים השתהו לרגע והמשיכו הלאה (הנשים אף נחפזו). אף אחד לא נקט פעולה כלשהי.
מרתק לחשוב כמה עוצמה נשית היתה בעבודתה ואיך כל זה בא בסתירה למותה הטראגי בגיל 36 כשנפלה / נדחפה מהקומה ה-34 של דירתה, כשבעלה האמן קארל אנדרה הואשם ברציחתה ואחר כך זוכה (רבים מאוד טוענים שלא בצדק).
יש משהו בביאנלות קטנות ומתפתחות, נקרא לזה אנרגיה ותשוקה, ערות ודריכות. נדמה שהן עדיין רואות באמנות כלי אפקטיבי לשינוי, ופחות מנוף כלכלי (כפי שמאפיין יותר ויותר אירועי האמנות הגדולים). זה הזמן להגיע לפה – רגע לפני שהביאנלה תהפוך לשלוחה של איזה אירוע אמנותי גדול אחר - דוגמת אתונה שהפכה לסניף של הדוקומנטה - ותשנה את פניה לעד.