ריקוד מחאה
ראיון עם האמן קלמאן קוג'יטור, זוכה פרס מרסל דושאן ל-2018, על עבודת הוידיאו שלו המוצגת בימים אלו במוזיאון הרצליה.
מאת: ענת ברזילי
חבורה של עשרות רקדנים ורקדניות, ילדים ומבוגרים, לבושים בגדים יומיומיים ורוקדים בתנועות חדות ותזזיתיות על במה גדולה בעבודת הוידיאו "איי הודו רוויי אהבה" מ-2017 של קלמאן קוג'יטור, אמן וידיאו וקולנוע, שזכה לאחרונה בפרס מרסל דושאן היוקרתי. המצולמים רוקדים במעגל, במין היגיון פנימי שמזכיר טקס. בכל כמה רגעים קבוצת רקדנים אחרת נכנסת למרכז המעגל ומנהלת "קרב" ריקוד בדרמטיות ובאקספרסיביות, ביטוי לרגש פנימי עמוק וכואב כזה שמנכיח קיומו של קונפליקט. זהו ריקוד הרחוב "קרמפ" והמוסיקה שלפיה הם רוקדים אותו היא אופרת המחול הצרפתית "Les indes galantes Indies" של המלחין ז׳אן פיליפ רמו מ-1735. בתוך כל ההתרחשות הזו המצלמה היא אחת הדמויות, חלק מהמעגל, עומדת בין כולם, נושמת, תזזיתית, מחפשת מקום בתוך החבורה לצלם את ההתרחשות. העבודה מוצגת עד ה-17 בנובמבר, במוזיאון הרצליה כחלק מתערוכת "לנשום" – עבודות מאוסף משפחת למטרה שאצרה מרי שק, והיא אחת היפות והמרגשות שנראו במדיום זה.
בשיחה עם קוג'יטור, 35, מהיוצרים הצעירים המרתקים הפועלים כיום בצרפת שביקר בארץ לאחרונה, הוא מספר כי הכיר את ריקוד ה"קרמפ" לפני כמה שנים בלוס אנג׳לס. "היה לי חשוב להפגיש בין הריקוד לבין האופרה מכיוון שיש להם כל כך הרבה במשותף, והמחשבה הראשונית על הווידיאו היתה ליצור מחול אחר לפי המוסיקה של האופרה".
ריקוד ה׳קרמפ׳ נוצר בתחילת שנות ה-90 אחרי המהומות שפרצו בלוס אנג׳לס ב-92׳, בעקבות הכאתו של רודני קינג, צעיר אמריקאי ממוצא אפריקאי, על ידי שוטרים ממשטרת לוס אנג׳לס. המעשה צולם על ידי עוברי אורח ופורסם בעיתונות. הריקוד – שאותו המציאו חבורות צעירים ובני נוער – מזכיר ריקוד שמחקה קרב המאפשר לפרוק את הזעם והתסכול. מאז, ה׳קרמפ׳ הפך לתנועה עולמית והיום רוקדים אותו בכל העולם.
"'LES INDES GALANTES' היא אופרה שעוסקת בקולוניאליזם ומובאים בה סיפורי אהבה של קצינים קולוניאליסטים ונסיכות הודיות״, מוסיף קוג'יטור. ״החברה הצרפתית תפסה את הילידים מצד אחד כטובים וטהורים ומאידך כפראיים צמאי דם ומסוכנים. ברוח הפילוסופיה של ז'אן ז'אק רוסו הצרפתים חשבו שהציביליזציה היא זו שגורמת לשחיתות, שהילידים שחיים ביערות הם אנשים טובים וטהורים ושההיסטוריה עשתה טעות כשהותירה אותם בשוליה".
קוג'יטור מספר כי ההשראה של רמו להלחנת האופרה היתה מצפיה בריקוד טקסי של שבט ילידים אמריקאי שהופיע אז על אחת מבמות פריז, ״והווידיאו איפשר לי לעשות את החיבור הזה בין אז והיום. אני מתעניין באופנים בהם הגוף מביע תחושה של סכנה, בין אם זו סכנה פוליטית או רוחנית. הגוף מספר דברים דרך סוג של מתח ופריקה באופן שתהליך אינטלקטואלי לא יכול לספר באמצעות מלים. ה׳קרמפ׳ הוא ריקוד מאוד דינמי, מלא בכוח מתפרץ, שהופך את האגרסיה והמתח לריקוד״, מוסיף קוג'יטור. ״חלק מהרקדנים בעבודת הווידיאו הם הכוכבים הגדולים של הסצינה מהדור המייסד של התנועה, שהיו בתקופת היווסדה בלוס אנג'לס וחזרו לצרפת. חלק אחר הם ילדים ונוער שחיים בפרוורים ורוקדים בקניונים. זהו ריקוד שמאפשר חיבור של קהילות שונות מרחבי העולם״.
והחיבור בין זה לבין צרפת של היום?
"בחברה הצרפתית היום קיימים כוחות ימניים שמנסים לשמור ולהגדיר זהות צרפתית צרה. עבורם הזהות הצרפתית היא רק משהו מסוים אחד. לפני כמה ימים היתה כותרת בעיתון, ציטוט של מהגר צפון אפריקאי שאמר: ׳אנחנו פה, כי אתם הייתם אצלנו קודם׳. אחרי מאה שנה שבמהלכן המדינות הקולוניאליסטיות לקחו הרבה מאוד דברים ממדינות אחרות אי אפשר פשוט לסגור את הדלת, להגיד ׳תודה רבה׳, ולסיים עם זה. ההיסטוריה בסופו של דבר מראה לנו שאנחנו חלק קטן בתהליכים מתמשכים ומורכבים שרק בדיעבד נבין אותם. אני יכול לומר שהעבודה שלי היא מעין הצעה לסיים קונפליקט באמצעות ייצוג של קרב דרך מחול, ודרך תרבות, ומותחת קו מחבר בין זמנים ומקומות שונים; מהאופרה מהמאה ה18 ועד ללוס אנג'לס של שנות ה -90 בארה"ב, ומשם חזרה לימינו, לבמת האופרה בפריז״. ולמי שיבקר בפריז בספטמבר 2019, כדאי לבקר בבית האופרה, שם תתקיים הפקה חגיגית של העבודה בבימויו של קוג'יטור.