שובו של החורף / גלעד מלצר
אני אוהב את החורף. אולי זו פריווילגיה של מי שחי בישראל אשר בה, נזכיר, הקיץ נוטה להיות אכזרי ומה שאנחנו מכנים חורף הוא בקושי סתיו בחצי הצפוני של כדור הארץ. ובחצי הדרומי, ברובו, ממילא צמאים לגשם. אולי זה מסביר את העובדה שהעונה הקרה אינה מככבת באמנות הישראלית. ואולי פשוט שמשום שקשה פיזית לעמוד בחוץ ולצייר, או כי במציאות פלטת הצבעים מצטמצמת למנעד אפורים, צהובים ולבנים דהויים, החורף הוא עונת השנה הפחות מועדפת על ציירים בארץ (בפיסול עונות השנה פחות באות לידי ביטוי).
בארצות שבהן החורף הוא עונה ארוכה, משמעותית, דרמטית, הרבו להתייחס אליו. עם זאת, חשוב לציין שבאירופה, שם נושאים דתיים (או שליטים) שלטו ביד רמה באמנות, עונות השנה לא היו נושא מקובל בציור עד ראשית הרנסאנס.
הציור המערבי הראשון שידוע לנו שבו חורף הוא הנושא הוא "פברואר" מתוך "ספר השעות העשירות״ של הדוכס מברי (צרפת) שצויר 1412, ככל הנראה על ידי האחים ההולנדים לימבורג שהתמחו בציור מיניאטורות, פרקטיקה שהיתה הכרחית לספרי השעות שהיו ספרי תפילה – לשעות שונות ביממה, בשבוע, בחודש - מאויירים ביד. החורף הופיע כנושא בספרי שעות רבים במהלך תור הזהב של הז'אנר במאה ה-15.
הציור המערבי הראשון שידוע לנו שבו חורף הוא הנושא הוא "פברואר" מתוך "ספר השעות העשירות״ של הדוכס מברי (צרפת) שצויר 1412, ככל הנראה על ידי האחים ההולנדים לימבורג שהתמחו בציור מיניאטורות, פרקטיקה שהיתה הכרחית לספרי השעות שהיו ספרי תפילה – לשעות שונות ביממה, בשבוע, בחודש - מאויירים ביד. החורף הופיע כנושא בספרי שעות רבים במהלך תור הזהב של הז'אנר במאה ה-15.
תהליך הוצאת החורף, וכל עונות השנה, מהקונטקסט הדתי יחל רק במאה ה-16. בציור הנהדר "הציידים בשלג" (1565) של פיטר ברויגל האב (שתערוכה רטרוספקטיבית נדירה שלו מוצגת בימים אלו בווינה) הוא מספק לנו תמונה של חיי הכפר בעונה הקשה. בין שלל הפעילויות היומיומיות הקשורות לעונה שהוא מציג: סחיבת ענפים להסקה, החלקה על הקרח שהצטבר על הנהר אותו חוצות שתי נשים על מזחלת, דיג בתוך חורים שנוסרו בקרח, ניצול ההפוגה בשלג לאפיה ועוד. כעבור שנתיים הוא יצייר את תושבי הכפר בדרך לראות את תצוגת חג המולד והפעם הם יראו סובלים מהשלג העז שיורד.
ההתעניינות של התנועה הרומנטית באיתני הטבע החזירה את החורף למרכז הבמה בסוף המאה ה-17, ומאז ועד תחילת המאה העשרים הוא היווה נושא מרכזי בציור האירופאי. במקרים רבים החורף סימל מצבי נפש, קטנותו ובדידותו של האדם מול העוצמה האינסופית של הטבע. קאספר דויד פרידריך הגרמני, אולי ראשון הציירים להרחיק אל תוך היערות, ואל האזורים המרוחקים מכל ישוב אדם, צייר עשרות ציורים של העונה הקפואה – נופים רחבי ידיים, התמקדות בעץ בודד, ערום ונוטף קרח, גלעד מכוסה שלג, סירה טרופה בים הקרח, ועוד. כמעט מכולם נעדרים אנשים, וכאשר יש, הם בדרכם לבית קברות, או בודדים, סחופים.
הציור הרומנטי התאפיין במאה ה-19 ביציאה אל הטבע, En plein air - לאוויר החופשי. לא משימה קלה כשמדובר בחורף במרכז ובעיקר בצפון אירופה. תחשבו על הצייר – יותר נכון על אצבעות הידיים שלו – הנורווגי יוהן כריסטיאן דאהל כשהוא עומד בקרחת יער, בשלג, ומצייר קבר סלעים קדמון. הואיל ובארצות הבלטיות ובחלקים גדולים של רוסיה החורף שורר למעלה משני שליש מהשנה לא מפליא שהוא מככב בציור של אמני האזור. נזכיר את יוליוס סרגיוס פון קלבר (שמו מסגיר את מוצאו הגרמני אך הוא גדל ופעל באסטוניה וברוסיה) שציוריו מהמחצית השניה של המאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20 מתמקדים בחיים באזורי הספר והכפר הקפואים והמושלגים. בוץ, סופות, גשם, ועצים קרחים ממלאים רבים מהבדים שצייר.
אחרי שהרומנטיקה הוציאה את החורף אל המרחבים, היערות, ומקווי המים הקפואים, האימפרסיוניסטים החזירו אותו קרוב לבית, לעיר, לחיי היומיום. גוסטב קאייבוט (Caiellbott), אדגר דגה, ואן גוך, רנואר, ובעיקר קלוד מונה, כמו גם האימפרסיוניסט האמריקאי צ'ילד חסאם, ציירו את הנושאים הרגילים שלהם – רחובות, בתי קפה, פארקים, או חופשות על החוף – בגשם, בסופה, תחת השמיים האפורים שמכסים את פריז או בוסטון מרבית השנה. בניגוד לרומנטיקנים שהציבו את החורף כסימבול דכאוני לקשיים, למוות, לבדידות, האימפרסיוניסטים והפוסט אימפרסיוניסטים התייחסו אליו כחלק ממארג החיים, לפעמים מטריד, לפעמים יפה, מרהיב, אנושי. אנשים משחקים, הולכים לעבודה, הביתה, נפגשים, גם בחורף, קרוב לבית, לא ליד הקרחונים. החורף מהווה "תירוץ" לבחון ניגודים ציוריים בין צבעים כהים ללובן, להבחין בחדירת האור מבעד למעטפת האפורה, להדגיש את תעתועי הראייה מול הרוח העזה והקור.
ההתרחקות של הציור במאה העשרים מזא'נר ציורי הנוף, ומציור תמאטי-חיקוי לעבר הפשטה, מושגיות, קולאז' וחדשנות, דחקה עד העלימה את החורף מהניירות והבדים. הוא מגיח שוב במלוא הדרו בקווארטט הציורים "ארבע העונות" (1993-94) של הצייר האמריקאי סיי טוומבלי. החורף מוצא "בית" חדש בצילום, בעיקר בצילום שחור-לבן. הקונטרסטים בין הבוהק והלובן של השלג, לבין נוכחות הטבע, האובייקטים והאנשים, חושפים מנעד עצום של גווני אפור שמאפשר האור הקלוש, האחיד שבוקע מבעד לכיפת העננים. בין אם אלו הדמויות שמגיחות מתוך הערפל בסנטרל פארק בניו יורק אצל ברוס דיווידסון, או הכלב השחור מול השלג הבוהק של הצלם הצ'כי יוזף קודלקה, החורף הוא ידיד לצלמים.
וכן, לא צריך לפחד ממנו, זה זמן מעולה להתכרבל, ואפילו לקפץ בשלוליות בדרך לתערוכה טובה.
