שתחיו בזמנים מעניינים: בין עבר קבור לעתיד מאיים
דנה גילרמן, ונציה
1. ״May You Live In Interesting time״ - זו הכותרת שנבחרה ללוות את הביאנלה בונציה שנפתחה בסוף השבוע והאמת שאין יותר מתאים ממנה לתאר את הלך הרוח בג׳רדיני, מקום מושבם של הביתנים הלאומיים ובארסנלה – מקום מושבה של התערוכה הנהדרת שאצר ראלף רוגוף. שם התערוכה מתנוסס בכל מקום בעיר: על בניינים, בוופורטו (אוטובוס מים), בסמטאות, באמצע רחובות. לרגע יש תחושה שהשם רודף אחריך ומחייב לחשוב עליו שוב ושוב, שנחיה בזמנים מעניינים? משפט המתעתע עם הציניות שבו כמו גם עם אמת כואבת ומדאיגה. לא לגמרי ברור מאיפה לקוח המשפט – האם מקורו בביטוי סיני עתיק או בנאומו של לורד צ'מברליין שהתריע נגד עליית הפשיזם בשנות השלושים בפני בית הנבחרים באנגליה. מה שבטוח שאין הכוונה לאיחול לבבי ומרגיע שנאמר מתוך חיבה אלא לחיים על סף תהום: אנחנו חיים בתקופה שנעה ממשבר למשבר מאסון לאסון: מציאות פוליטית, תרבותית וחברתית מורכבת בעידן ההגירה, עידן המי טו, הקפיטליזם החזירי, השתלטות המדיה והרשתות החברתיות, המעבר לבינה מלאכותית ולחיים במרחבים וירטואליים. אפשר לומר שכל הנושאים האלו מרחפים מעל העבודות משאירים את הצופים בתנועה מתמדת בין עבר לעתיד, בין צחוק לחרדה. חלק גדול מהתצוגות הן מיצבי וידאו גדולי מימדים, מעין סטים של מציאויות תיאטרלית, שיווקית, מלאכותית. הכל צבעוני, מפתה, גדול ומסחרר, כאוטי, ממכר.
2. אנחנו חיים בעידן מובהק של מעבר. זו התחושה העמוקה שעולה מצפיה בתערוכות. מעין מרחב לימינלי העוסק במחוות ריקות מתוכן, סטים של מקומות ומרחבים לא טבעיים, וממנו אנחנו יכולים רק להתבונן אחורה ולראות את התרבות ותוצריה כמוצג מוזיאלי בויטרינות, או כחלק מארכיון. שני פורמטים אלו חוזרים בהרבה מאוד יצירות. למשל, בעבודת הוידיאו הנהדרת של כריס מרקלי הכוללת 48 סרטי מלחמה שמוצגים זה על גבי זה ורק המסגרת של הסרטים נותרת חשופה, בביתן הפיליפיני יצר Mark Justiniani שלושה איים מכוסים שכבת זכוכית המיועדת להליכה ומתחתם קבורה התרבות כולה בתצוגה שמייצרת תחושת אינסוף, במיצב הארכיוני של לרה פברטו (Lara Favaretto) בביתן הבינלאומי בגרדיני, וגם במיצב המופתי "Old Food" של אד אטקינס המוצג בארסנלה וכולל מעין מחסן תחפושות ולצידו סרטי תלת מימד של דמויות שנראות כאילו נלקחו ממשחקי הכס. הדמויות מביעות רגשות דרך מחוות כגון בהלה או בכי שעשויים באופן משכנע יותר מהמציאות. כלומר, הדמעות שזולגות מעיניו של הילד כל כך מוחשיות ומשכנעות שיש כמעט צורך לגעת בהן, לנגב אותן עם היד.
3. הזהות השחורה והגוף הנשי והאנושי
החדר הראשון בארסנלה נפתח עם שתי סדרות של צילומי נשים, שנוצרו על ידי נשים: בצד אחד תצלומים מרהיבים, גדולי מימדים, של Zanele Muholi ובמרכזן דמות נשית שחורה, מתבוננת/בוחנת על ואת הצופה. ממול תצלומים של Mari Katayama שבהם היא מתעדת את גופה הגידם. בשתי הסדרות האמניות מתעדות את עצמן, כמעט מתריסות מול הצופה. הגידמות והזהות השחורה מוצגים ממקום של כוח וביטחון.
הרבה מאוד עבודות וידיאו, ציורים ומיצבים מתמקדים בדמות האפרו-אמריקאית, תמה דומיננטית בשני העשורים האחרונים. נדמה שדווקא העיסוק בגוף – שגם הוא תמה שחוזרת ומעסיקה אמנים ואמניות רבים – מקבל טוויסט נוסף. הגידמות, הגוף המלאכותי, המיני, לא רק מוצג ממקום של היפה (כביקורת על תרבות היופי), או ממקום של כוח אלא אפילו ממקום של אלטרנטיבה והתענגות.
זה בא לידי ביטוי גם בסדרת תצלומים צבעונית ונהדרת של Martina Gutierrez שמציגה מעין סט של סרט פורנו בבריכה, שבה מככבת דמות נשית ודמויות נוספות המתגלות כבובות בסגנון ברבי. לוקח זמן לעשות הפרדה בין האנושי לבין הבובתי, בין הבשר לבין הפלסטיק, ובמקביל לחשוב על השילוב שכבר מתרחש בין הגוף האנושי למכני, ולהבין שהחיבורים שנראו לנו הזויים עד לא מזמן הם הם כבר המציאות שלנו. חיים מעניינים, אמרנו?
אותו גוף עובר טרנספורמציה מוחלטת לגוף ניאוני בעבודתו של Tavares Strachan בביתן הבינלאומי בג׳רדיני כמו גם להולוגרמה שנעה בפראות בחלל בעבודתו של Cyprien Gaillard.
העבודה הנהדרת של Sun Yuan ו-Peng Yu, שמוצגת בביתן הבינלאומי בג׳רדיני וזכתה למלוא תשומת הלב, אולי מצביעה כבר על סוף הדרך. בתוך אקווריום ענק נעה מכונה בתנועה שמזכירה מחול. התנועה מעניקה לה מימד כמעט אנושי בזמן שהיא היא מנקה, גורפת ומשפריצה נוזל שנראה כדם. אפשר לראות בבית המטבחיים הזה את מימוש החזון האפוקליפטי של ניצחון המכונה ומות האנושות.
4. אבל לא רק ציניות ואירוניה ומרחבים דיגיטליים יש פה. מידי פעם מפציע האנושי וכך אף בולט יותר, על רקע כל אותן מניפולציות. למשל, סדרת תצלומי הדמויות המצולקות של Soham Gupta
שבוקעות מהשחור. במיצב של Teresa Margolles מוצגים בויטרינות, שמידי פעם רועדות, תצלומים של נשים שאבדו בברזיל, ככל הנראה נרצחו. בתוך כל הכאוס והבלאגן העתידני מראות המצוקה החדשותיים, שכבר הפכנו אדישים כלפיהם, בולטים ביתר שאת. מראים את החיים כאן ועכשיו, הטרגדיות בשולי הפס המהיר והתקדמות ה-data.
גם הביתן הישראלי יוצא הדופן, שיצרה איה בן רון באוצרות אבי לובין, מתמקד באנושי. בן רון הקימה מעין בית חולים שדה שמדמה את ההתנהלות שיש לנו במרכזים רפואיים. לקיחת מספר, המתנה משותפת (ממושכת). צפייה בסרט הדרכה שמסביר על תהליך הריפוי. ״Be Patient, To be a petiant״ (אומרת הדמות במסך אותה מגלמת ויקטוריה חנה). מסלול הריפוי כולל חדרי צעקות - שבהם עוקבים הצופים אחר הוראות ביצוע - וצפייה בסרטים של יוצרים ויוצרות המשתפים באירוע טראומתי מעברם. סרטה של בן רון, המשלב צילום ואנימציה, חושף התעללות מצד האב. זו המוטיבציה להקמת בית מרפא שבו אנשים, ששתקו או הושתקו, ירגישו חופשיים ובטוחים לספר את סיפורם, וגם לקבל חוות דעת שניה. העבודה חושפת את המקור לעיסוק המתמשך של בן רון בגוף, בפירוק ובמוות. נדמה שעכשיו היא עושה צעד נוסף, רדיקלי, כדי לממש את חזונה במציאות.
5. ובחזרה לשילוב בין אדם ומכונה, הלואו טק מול המכני העתידני, חוזר ברמות שונות בעבודות רבות. למשל, בביתן הרוסי המצוין, הגרוטסקי והפרוע, שבו דמויות מעץ הופכות למעין בובות מטרה שעולות ויורדות, מזכירות קרוסלה של לונה פארק כמו גם ברווזים במטווח. המיכון המרושל, הנורות האדומות המהבהבות כמו בשעת חירום, השילוב בין ציורי מאסטרים לאמנות זולה ורעועה, כל אלו לא רק עוסקים בהתפרקות של האנושי אלא גם בהתפרקות של התרבות וזו אמירה בוטה במיוחד כשאוצרי התערוכה הם אנשי צוות מוזיאון ההרמיטג׳ הלאומי. ההדהוד של היריד הקירקסי חוזר במקומות רבים וביתר שאת בביתן הבלגי שהקימו Jos de Gruyter & Harald Thys ונראה כמוזיאון פולקלור ובו בובות ממוכנות המייצגות בעלי מקצוע שעוד מעט ימצא להם תחליף והם ייעלמו מהעולם: הטבח, הנגן, האסטרונאוט וזוג הליצנים.
6. אחד הדברים המעניינים בביאנלה הנוכחית הוא ריבוי עבודות הסאונד והשילוב בין מוסיקה קלאסית, אופרה, מחול ואמנות. למשל, הביתן הנהדר של ברזיל שמציג בסדרת תצלומים ועבודת וידיאו קצבית ומפעימה קרבות ריקוד בין חבורות. עבודת הווידיאו בביתן השוויצרי מתמקדת במחוות של רקדני מחול ובביתן האוסטרלי מציגה Angelica Mesiti שלושה מסכי וידיאו גדולים שמתמקדים בנגנים בודדים, המנגנים בחללים שונים שנעים בין מרחב של בית מלון/ספריה/בית משפט/ אולם קונצרטים.
עבודת סאונד נהדרת של Shilpa Gupta מוצגת בארסנלה ובה עשרות מיקרופונים תלויים מהתקרה מעל דפי טקסט משופדים על מעין מוטות. העבודה עוסקת בצנזורה ובחופש הדיבור, כשמכל מיקרופון מושר משפט אחר ולעתים יש סינכרוניזציה בין כל הקולות.
גולת הכותרת הוא כמובן הביתן הליטאי שזכה בפרס אריה הזהב הניתן לביתן הטוב ביותר. על הפרויקט (Sun & Sea (Marina אחראית קבוצה של יוצרים ביניהם לינה לאפלייט (Lina Lapelytė) שקיימה לא מזמן ערב מיצגים נפלא במוזיאון תל אביב. זהו מיצג העוסק בשינויי האקלים ומתרחש בסט של חוף ים שבו ניתן לצפות מלמעלה, מהקומה השניה של המבנה. על החול מבלים גברים נשים וילדים, מלאים ורזים, מבוגרים וצעירים, המתנהלים כפי שמתנהלים בחוף ים: חופרים בחול, שוכבים על המגבת, מדברים בפלאפון, משתזפים, ותוך כדי שרים. אופרה. השירה עוברת מאחד לשני ולעיתים הם שרים יחדיו טקסטים בשפה יומיומת שעוסקים בחיי היום יום. השילוב בין שני העולמות גאוני ואפשר לעמוד שעות ולצפות. למי שמתכנן להגיע, המיצג מתקיים רק בשבתות.
https://vimeo.com/320379708
