תמונת מצב אסוציאטיבית / מהנעשה בשטח
הדבר היחיד שהייתי משנה בקליפ הגאוני, המושלם, של דונלנד גלובר (בין היתר יוצר הסדרה ׳אטלנטה׳), שמאז יצא לפני חמישה ימים זכה למעל 60 מליון צפיות, הוא השם. זה לא רק ״This is America” אלא "This is the world”. והשינוי הזה, אסוציאטיבית, מחזיר אותי לרגע אחורה בזמן, לשיר We are the world” שיר שנוצר בארצות הברית ב-1985, בהשתתפות כל הכוכבים דאז, כדי לתמוך באפריקה (https://www.youtube.com/watch?v=Zi0RpNSELas) והפך ללהיט מטורף שנמכר ב-20 מליון עותקים וגייס מעל 63 מליון דולר עבור מטרות הומאניות באפריקה. כן, כמה תמימות היתה אז בארצות הברית וביוצריה, וכמה תרחישי זוועה מתקיימים בה היום.
על הסרטון של גלובר נכתב הרבה מאוד בימים האחרונים. הוא מתאר סצנות על גבול הסוריאליזם המשלבות שירה, נגינה וריקוד, כשכל סצנה מסתיימת באלימות. המוטיב החוזר הוא הרקדן השחור, הכריזמטי, אותו מגלם גלובר עצמו, שנע מסצנה לסצנה, אירוטי ומפתה, וגם אלים ורוצח והאופן שבו הוא מזיז את גופו והבעות פניו מזכירים את הקריקטורות של ׳ג'ים קרואו׳ (דימוי של עבד שחור עליז ומרקד שהיה מקובל בדרום האמריקאי), שמופיע גם בתערוכה של דריק אדמס ב-MAD museum בניו יורק, עליו כותבת קרן ענבי השבוע (https://bit.ly/2rGeqZZ).
אבל אותי דווקא תפס הסט. הסרטון מתרחש במפעל עצום, אפור, ריק. ושוב, אסוציאציה: אם לרגע אחשוב על סט דומה שמסתיים במוות – הפעם מטאפורי - זוהי סצנת הסיום בסרט הדוקומנטרי ״הרקדן״ על סרגיי פולונין, אותו ריקוד שביים דיוויד לה שאפל ומסמן מעין מוות מטאפורי של הקריירה שלו.
הצילומים התקיימו אף הם בחלל גדול וריק – הפעם כנסייה נטושה - המסמן באופן כלשהו את סוף העולם, ולא צריך להרחיק יותר מידי כדי להיזכר בחלל העצום שבו מוצאת את עצמה הגיבורה של ״סיפורה של שפחה״, בעונה ה-2, לאחר שהצליחה להימלט מעולמם המסויט של השפחות. ״בית מטבחיים״ היא מגדירה את החלל הנטוש, ששימש בעבר מערכת של עיתון, ויש בו סממנים של מוות בכל מקום וניכרת בו תחושה של אין מוצא ואבדון.
ובחזרה לגלובר. הסרטון מסתיים בבריחתו מהמקום, נרדף, פניו מביעות אימה. הפעם לא חיוך קונדסי, זומם, לעגני, אלא אימה אמיתית. כזו שמכירה במציאות ויודעת שאין לאן להימלט.
