״אין היום על מה לשמוח״
״אני רוצה להיות סוג של מכונת עננים ושבני אדם יוכלו להקרין על העננים שאני מייצר דברים שונים״, אומר לוריס גראו, האמן היחיד שלא מורשה להיכנס לטקסס, בראיון לרגל תערוכתו ״הדוב הנרגן״ במוזיאון תל אביב.
מאת ענת ברזילי
"אני אוהב לחשוב על התערוכה הזאת כעל ענן של רעיונות, שהצופים יכולים לראות בה דברים שונים." אומר האמן הצרפתי לוריס גראו (39) בשיחה לכבוד תערוכת היחיד החדשה שלו "הדוב הנרגן" שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב לאמנות. גראו ממליץ לראות את התערוכה הזו כפראידוליה, ״תופעה שבה כשאדם מתבונן בענן במשך זמן מה, המוח שלו מקרין על ענן צורה מוכרת, חיה או פרצוף או כל דבר אחר", הוא מסביר.
התערוכה, באוצרות רותי דירקטור, מוצגת במפל האור ובגלריה לאדריכלות הסמוכה לו, ויוצרת שני חללים שנמזגים ומהדהדים זה את זה. דוב איכפת לי כחול שנפל מהשמיים וקרס על אחת הקורות הלבנות שבמפל האור הבוהק בלבן, מפעל יצור עננים מלאכותיים של נאסא במיסיסיפי, בחלל הגלריה מסדרון ארוך וקר שבקצהו מוקרן סרט שחור-לבן בן 7 דקות, ספין אוף לסרט של גראו "SCULPT" מ-2016 בו מופיעה לראשונה הדמות של Grumpy bear הלקוחה מסדרת הילדים המצוירת משנות השמונים "דובוני איכפת לי". הסדרה מספרת את סיפור חייהם של חבורת דובונים שוחרי טוב החיים בממלכה אי שם בענני רוך ומתיקות וקופצים מדי פעם למטה לעזור לבני האדם להיות אנשים טובים יותר. כל דוב מאופיין בתכונה אחרת. "דוב קוטר", או בתרגום רציני יותר שבחר המוזיאון "הדוב הנרגן", מאופיין במצב רוח זועף ובכישורים טכניים. על בטנו מצויר ענן מוריד גשם. "הוא הדמות השונה" מסביר גראו, "הוא היחיד ששומר על אובייקטיביות ולכן גם לא שמח במיוחד. בחרתי בו כי אני לא חושב שיש על מה לשמוח היום בעולם", מחייך גראו.
נדמה שחלל התערוכה מתפקד כביטוי וויזואלי-ארכיטקטוני למוח האנושי, למודע ולתת מודע. כשהסרט מסתיים, נדלקים אורות תכולים. חלל שקוף וכחלחל שאין אליו גישה נגלה מאחורי המסך והוילונות אטומי האור נפתחים ומגלים את החוץ הבוהק. במה יפה ומהוקצעת ולצדה מאחורי קיר, אחורי קלעים חשוך וזנוח.
גראו הוא אחד הכוכבים הלוהטים בזירת האמנות הבינלאומית, וחוץ מזה הוא גם בן שיחה מקסים. הוא עוסק במגוון מדיות ותערוכותיו הן אינסטליישנים גדולים הכוללים התרחשויות רבות ומורכבות. "אני לא רוק סטאר שמסתובב עם אותה תערוכה ברחבי העולם," מבהיר גראו, "בכל מקום שאני מציג בעולם אני מתאים פרויקט חדש וספציפי. זו עבודה קשה ומחייבת מאוד". הוא קולנוען ואדריכל והקריירה שלו ידעה קפיצות מטאוריות ב-13 שנותיה. קשה לעקוב על כל פרטיה שכן גראו מתנגד לפרסום הפרטים הביוגרפים שלו "אני לא רוצה שיפרשו אותי או ימקמו אותי על פי הביוגרפיה״, הוא מסביר. ״כשאתה לא מספר דברים, אנשים מתחילים להמציא דברים, כך שהמידע עלי ברשת מלא בטעויות״.
ובכל זאת כמה דברים מרכזיים: התערוכה שזיכתה אותו בפרסום עולמי היתה "Cellar door" ב-2008 כשקיבל הזדמנות להציג בכל חללי התצוגה ב"פלה דה טוקיו" הפריזאי, ב-2015 הציג במוזיאון לאמנות עכשווית בדאלאס תערוכה בשם “The Unplayed notes museum" ובה, במהלך אירוע הפתיחה, עברה קבוצת שחקנים לאורך חלל התצוגה והרסה חלקים נרחבים ממנו (מאז נאסרה עליו הכניסה למדינת טקסס). הוא ביים את הסרטים; The snorks: a concert for creature בכיכובם של דיוויד לינץ׳ ושרלוט רמפלינג (שהגיעה לפתיחה ומשכה תשומת לב רבה ע.ב.), ובו הרכב ההיפ הופ האלטרנטיבי המעולה משנות ה-90, "Anti-pop consortium". ב-2016 הציג במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס את הסרט"Sculpt" בכיכובם של רמפלינג וויליאם דפו, ובשיתוף פעולה עם הלהקה האגדית "The Residents". את הסרט זכו לראות מעטים כיוון שבאולם ההקרנה בן 500 המושבים, הוצאו כל המושבים פרט לאחד, כך שבסרט יכל לצפות בכל פעם צופה אחד בודד. בשנה שעברה יצג את צרפת בביאנלה בוונציה שם הקים לתחייה באי מורנו מפעל זכוכית נטוש.
אורכו של הסרט בתערוכה הנוכחית שבע דקות והוא משלב בין הופעת סולו של הדוב הנרגן (המגולם על ידי רמפלינג), שלוקח לעצמו את האוטונומיה לצאת מהסרט המקורי שהשתתף בו (Sculpt) ולהכנס לבמת תיאטרון שאטלה בפריז, בימים שהמחזמר ״שיר אשיר בגשם״ מוצג בו. שם הוא פוצח במונולוג דרמטי ופסימי שנכתב בהשראת דבריו של סופר המדע הבדיוני ג'יי-ג'י באלארד (שכתב בין היתר את הספר "קראש"), על האנושות בעידן השתלטות הטכנולוגיה. כמו כן כולל הסרט צילומי ווידיאו מרהיבים ואפלים של עננים מלאכותיים המיוצרים במפעל נאס"א במיסיסיפי. אסוציאציות לתולדות הקולנוע באות ועולות - מטרופוליס, פרנקנשטיין - ויוצרות אווירה דרמטית, אפלה ודיסטופית. "במרכז החלל של נאסא במיסיסיפי מייצרים עננים מלאכותיים המורידים גשם," מסביר גראו, "אך המטרה היא לא ייצור עננים אלא קירור מנועי החלליות באמצעות גשם כשהן ממריאות. מנקודת מבט פואטית, זה מפעל ליצור עננים. הם מייצרים עננים מלאכותיים שמורידים גשמים על מיסיסיפי וזה עניין יפה וגם מפחיד מבחינה אקולוגית״.
אולי אנחנו לא זקוקים יותר לקולנוע שייצר פנטזיות כיוון שקיימים מפעלי עננים ומכונות פנטזיה במציאות עצמה?
"מכונת העננים היא מטאפורה למה שאני מנסה לעשות בחיי כאמן. תערוכות אמנות וחללי תצוגה של אמנות פלסטית הן אולי המקום האחרון שנותר בו חופש, הרבה יותר מאשר בקולנוע, כיוון שקולנוע מוכתב לעלילה ומשך. התערוכה עשויה בלופ, כך שהצופים יכולים להחליט כמה זמן הם עומדים מול היצירה, לבחור על מה להביט, באיזה רגע נכנסים או יוצאים מהחלל. להחליט על הסיפור, להחליט מה הצופה מקרין על העבודה ומה הוא או היא רוצים להפוך את הפרויקט להיות. אלו מקומות של חופש אמיתי בעיני ואני לא חושב שיש מרחבים אחרים שמאפשרים לעשות כאלה דברים. אני רוצה להיות סוג של מכונת עננים, שבני אדם יוכלו להקרין דברים שונים על העננים שאני מייצר״.