Psefos ביוונית משמעותו אבן. הפסיפס הוא טכניקה ליצירת דימויים, אמנותיים ואחרים, על ידי חיבור וצירוף של טסרה - חתיכות קטנות של זכוכית צבעונית, אבנים וחומרים אחרים, על גבי משטח. מוכרים לנו פסיפסים מהאלף השלישי לפנה"ס ברחבי מסופוטמיה, ומאוחר יותר בעולם היווני ובכל האימפריה הרומית. פסיפסים היו נפוצים מאוד באמנות הנוצרית, על רצפות, קירות ותקרות של כנסיות ובזיליקות, עד שסר חִנם במאות ה-14-13, ואת מקומם תפסו, מתקופת הרנסנס והלאה, ציורים על עץ, על בד ועל קירות. עבודות פסיפס התגלו גם בבתי כנסת עתיקים בארץ ישראל, בסוריה ובמצרים. גם האמנות המוסלמית עשתה שימוש נרחב בטכניקה במאתיים השנים הראשונות שלה (המאות השביעית עד התשיעית).
מבחינת נושאים, עולם הדימויים של הפסיפסים חפף את זה של הציור: מיתולוגיות ספציפיות לתרבות המקומית, סימבוליקה, גיבורים ונרטיבים דתיים, קישוטיות ברוח התקופה והמקום (סימטרית, "צמחית", מסולסלת וכו').
כמה מהפסיפסים החשובים ביותר הם:
מאוזוליאום גאלא פלקידיה, רוונה, איטליה – המאה החמישית
בזיליקה סנטה פודנציאנה, רומא – המאה החמישית
וילה דיוניסוס, דיון, יוון, המאה השנייה
איה סופיה, איסטנבול, טורקיה – המאה ה-13
קפלה פלטינה, פלרמו, סיציליה – המאה ה-12
קבר חאפז, שיראז, איראן – המאה ה-14
המסגד הגדול, קורדובה, ספרד – המאה העשירית
מפת מידבא (ירושלים וארץ ישראל), מנזר סנט ג'ורג', ירדן – המאה השביעית
בין הפסיפסים היהודיים החשובים:
גלגל המזלות, בית הכנסת של ציפורי (באתר יש כמה פסיפסים יפהפיים, לא רק יהודיים) – המאה החמישית
בית הכנסת בבית אלפא (חפציבה) – המאה השישית
בית הכנסת העתיק של עזה, העיר עזה, המאה השביעית
