זמן קריאה : 3:05 דקות
השבוע בעולם האמנות / דבי לוזיה 2/3/16
אמנות נראית ובלתי נראית
אמנות נראית ובלתי נראית
תרגיל בהיעלמות
דייוויד גפן הוא אחד האספנים העשירים בעולם. עם הון עצמי שמוערך ב-7 מיליארד דולר, ואוסף אמנות שמוערך ב-2.3 מיליארד דולר. השבוע הוא הגדיל את ההון העצמי שלו על חשבון ערך האוסף כאשר מכר שתי יצירות בסכום של חצי מיליארד דולר. עבור יצירה אחת של דה קונינג קיבל 300 מיליון דולר ועבור ג׳קסון פולוק ״רק״ 200 מיליון. הקונה הוא מיליארדר אמריקאי בשם קן גריפין (מייסד סיטאדל, ששווה בעצמו 5.6 מיליארד). אחרי רכישה כזאת גריפין בוודאי לא חש אפילו רעד קל בכנף אבל שאר העולם בהחלט שם לב אליה. כי עד כה רק שתי יצירות הגיעו לסכומים כאלה: אחת של גוגן ואחרת של סזאן, והן נרכשו על ידי אילי נפט מקטאר.
דייוויד גפן הוא אחד האספנים העשירים בעולם. עם הון עצמי שמוערך ב-7 מיליארד דולר, ואוסף אמנות שמוערך ב-2.3 מיליארד דולר. השבוע הוא הגדיל את ההון העצמי שלו על חשבון ערך האוסף כאשר מכר שתי יצירות בסכום של חצי מיליארד דולר. עבור יצירה אחת של דה קונינג קיבל 300 מיליון דולר ועבור ג׳קסון פולוק ״רק״ 200 מיליון. הקונה הוא מיליארדר אמריקאי בשם קן גריפין (מייסד סיטאדל, ששווה בעצמו 5.6 מיליארד). אחרי רכישה כזאת גריפין בוודאי לא חש אפילו רעד קל בכנף אבל שאר העולם בהחלט שם לב אליה. כי עד כה רק שתי יצירות הגיעו לסכומים כאלה: אחת של גוגן ואחרת של סזאן, והן נרכשו על ידי אילי נפט מקטאר.
ג'קסון פולוק מאוסף דייוויד גפן. 200 מליון דולר
המכירה הזאת משמעותית גם בגלל שהאמנים שייכים לדור אחר - האבסטרקט האקספרסיוניסטי האמריקאי של שנות ה-50. הנכונות לשלם סכומים כה גבוהים על אמנות מופשטת היא החידוש כאן ואולי מסמנת שינוי בטעם.
אף שזו היתה מכירה פרטית, היא בוודאי תשפיע על הערכות במכירות הפומביות אלא שהבעיה עם אמנים כמו דה קונינג ופולוק היא שהם נחשבים "קלים לזיוף" ולכן יש לאספנים רבים חששות בעת הרכישה (ראו פרשת קנודלר, שעליה כתבתי כאן בשבוע שעבר). שתי היצירות שנמכרו הוצגו במכון לאמנות בשיקגו לאחרונה. השאלה היא האם מעתה הן ייעלמו מעיני הציבור ויהפכו לבלתי נראות.
תרגיל בהיחשפות
אני מאוד מתעניינת בנקודות החיבור בין מעמדה של יצירת אמנות כאוצר תרבות למעמדה כסחורה. במשך שנים, כאשר יצירה נמצאת באוסף מסוים היא מוגדרת כ"אוצר תרבותי", עד שהיא מבליחה לרגע לאור הזרקורים, לפני שהיא עוברת מיד ליד, ואז מצרפים לה תג מחיר והיא נהפכת לסחורה לכל דבר. זה מה שקרה השבוע לאוסף האמנות של הזמר סטינג ואשתו טרודי סטיילר, שעוברים מהאחוזה שהם גרים בה לדירה צנועה יותר, ומפאת מחסור במקום הם מעבירים הלאה את האוסף. מכיוון שעד היום כלל לא ידענו שסטינג הוא אספן, אנחנו כמובן שמחים שלרגע האוסף נחשף, לפני שהוא שוב יהפוך לבלתי נראה. האוסף כולל גם פסנתר כנף של סטיינווי שהוערך ב-70 אלף דולר ונמכר ב-162 אלף, וגם מנורות, שולחנות, ספות ויצירות אמנות, כמובן, סך הכל 139 פריטים שנמכרו בסך כולל של יותר מ-4 מיליון דולר. אגב, סכום ממש נמוך יחסית, שבו אפשר לרכוש היום יצירה קטנטנה של אמן משמעותי.
עוד חשיפה
גם אוספים ציבוריים אינם באמת ציבוריים מבחינת הנגישות אליהם. אמן בריטי המכונה ״בוב ורוברטה סמית״ הגה העלאה לרשת של כל היצירות השייכות לאוספים ציבוריים בבריטניה. האתר ״אמנות האומה״ שהוא היה בין יוזמיו - וקיבל את ברכת גופי התרבות הבריטיים, חסותם ושיתוף הפעולה שלהם - מכיל כבר יותר מ-200 אלף יצירות אמנות ועוד היד נטויה. האתר הוא פלטפורמה עשירה ללימוד וצפייה בסרטים של הבי-בי-סי והכל בשם האמנות והגאווה הלאומית (במובן הטוב ולא הפאשיסטי). האתר גם מציע לאנשים להצטרף לקהילת ״חוקרי האמנות״, שמסייעת לחשוף מידע על היצירות.
חשיפה בתנאים מגבילים
אין כמו ירידי האמנות כדי לחשוף אמנות לקהל הרחב. אבל לא כל אחד רוצה לצפות באמנות שלו יחד עם ההמון. ולכן, לקראת יריד הארמורי שיתקיים בניו יורק בשבוע הבא, נחשף שירות חדש של חדר צפייה פרטי ודיסקרטי שמחיר השימוש בו יהיה 750 דולר לשעה (או 1,000 דולר ליום שלם למוזמני ה-VIP). כך יוכלו האספנים המחוזרים במיוחד ליהנות משקט ושלווה לפני שהם מוציאים את כרטיס הטיטניום שלהם.
אף שזו היתה מכירה פרטית, היא בוודאי תשפיע על הערכות במכירות הפומביות אלא שהבעיה עם אמנים כמו דה קונינג ופולוק היא שהם נחשבים "קלים לזיוף" ולכן יש לאספנים רבים חששות בעת הרכישה (ראו פרשת קנודלר, שעליה כתבתי כאן בשבוע שעבר). שתי היצירות שנמכרו הוצגו במכון לאמנות בשיקגו לאחרונה. השאלה היא האם מעתה הן ייעלמו מעיני הציבור ויהפכו לבלתי נראות.
תרגיל בהיחשפות
אני מאוד מתעניינת בנקודות החיבור בין מעמדה של יצירת אמנות כאוצר תרבות למעמדה כסחורה. במשך שנים, כאשר יצירה נמצאת באוסף מסוים היא מוגדרת כ"אוצר תרבותי", עד שהיא מבליחה לרגע לאור הזרקורים, לפני שהיא עוברת מיד ליד, ואז מצרפים לה תג מחיר והיא נהפכת לסחורה לכל דבר. זה מה שקרה השבוע לאוסף האמנות של הזמר סטינג ואשתו טרודי סטיילר, שעוברים מהאחוזה שהם גרים בה לדירה צנועה יותר, ומפאת מחסור במקום הם מעבירים הלאה את האוסף. מכיוון שעד היום כלל לא ידענו שסטינג הוא אספן, אנחנו כמובן שמחים שלרגע האוסף נחשף, לפני שהוא שוב יהפוך לבלתי נראה. האוסף כולל גם פסנתר כנף של סטיינווי שהוערך ב-70 אלף דולר ונמכר ב-162 אלף, וגם מנורות, שולחנות, ספות ויצירות אמנות, כמובן, סך הכל 139 פריטים שנמכרו בסך כולל של יותר מ-4 מיליון דולר. אגב, סכום ממש נמוך יחסית, שבו אפשר לרכוש היום יצירה קטנטנה של אמן משמעותי.
עוד חשיפה
גם אוספים ציבוריים אינם באמת ציבוריים מבחינת הנגישות אליהם. אמן בריטי המכונה ״בוב ורוברטה סמית״ הגה העלאה לרשת של כל היצירות השייכות לאוספים ציבוריים בבריטניה. האתר ״אמנות האומה״ שהוא היה בין יוזמיו - וקיבל את ברכת גופי התרבות הבריטיים, חסותם ושיתוף הפעולה שלהם - מכיל כבר יותר מ-200 אלף יצירות אמנות ועוד היד נטויה. האתר הוא פלטפורמה עשירה ללימוד וצפייה בסרטים של הבי-בי-סי והכל בשם האמנות והגאווה הלאומית (במובן הטוב ולא הפאשיסטי). האתר גם מציע לאנשים להצטרף לקהילת ״חוקרי האמנות״, שמסייעת לחשוף מידע על היצירות.
חשיפה בתנאים מגבילים
אין כמו ירידי האמנות כדי לחשוף אמנות לקהל הרחב. אבל לא כל אחד רוצה לצפות באמנות שלו יחד עם ההמון. ולכן, לקראת יריד הארמורי שיתקיים בניו יורק בשבוע הבא, נחשף שירות חדש של חדר צפייה פרטי ודיסקרטי שמחיר השימוש בו יהיה 750 דולר לשעה (או 1,000 דולר ליום שלם למוזמני ה-VIP). כך יוכלו האספנים המחוזרים במיוחד ליהנות משקט ושלווה לפני שהם מוציאים את כרטיס הטיטניום שלהם.
יוני גולד, ״מתרחצות ירוק״
אופקים מחודשים
התערוכה ״אופק חדש לאופקים חדשים״ שנפתחה בשבת, מציעה חיבור של עבר עם הווה ומסמלת גם מעבר בין-דורי במשכן לאמנות עין חרוד, עם פרישתה של גליה בר-אור וכניסתו לתפקיד של יניב שפירא.
התערוכה מזמנת מפגש מחודש עם אמני קבוצת "אופקים חדשים", שתערוכתם האחרונה כקבוצה התקיימה במשכן לאמנות עין חרוד, ב-1963. התערוכה מבקשת להקנות מבט פרספקטיבי על פרק משמעותי זה באמנות הישראלית ולבדוק את הרלוונטיות שלו במבחן הזמן: כיצד ניכרות השפעותיה של "אופקים חדשים" על האמנות שבאה בעקבותיה, האם הצליחה לנסח ציור "מקומי" מובהק ואיזה מקום נודע למורשת שלה ביצירה המקומית. חלקים אחרים יוקדשו לעבודות מאוחרות של חברי הקבוצה ולעבודות על נייר.
מרחב תצוגה עצמאי יוקדש לאמנים ישראלים עכשוויים התרים אחר "אבות" ו"אמהות" מקומיים. יצירותיהם של אלה – בציור, רישום, פיסול ומיצב - מתאפיינות בציטוטים ומחוות, במבט פרשני או ביקורתי על אמני "אופקים חדשים". הצגתן של העבודות, אלו לצד אלו, מאפשרת לבחון את קיומו של דיאלוג בין-דורי זה באמנות הישראלית.
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים.
להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.
התערוכה ״אופק חדש לאופקים חדשים״ שנפתחה בשבת, מציעה חיבור של עבר עם הווה ומסמלת גם מעבר בין-דורי במשכן לאמנות עין חרוד, עם פרישתה של גליה בר-אור וכניסתו לתפקיד של יניב שפירא.
התערוכה מזמנת מפגש מחודש עם אמני קבוצת "אופקים חדשים", שתערוכתם האחרונה כקבוצה התקיימה במשכן לאמנות עין חרוד, ב-1963. התערוכה מבקשת להקנות מבט פרספקטיבי על פרק משמעותי זה באמנות הישראלית ולבדוק את הרלוונטיות שלו במבחן הזמן: כיצד ניכרות השפעותיה של "אופקים חדשים" על האמנות שבאה בעקבותיה, האם הצליחה לנסח ציור "מקומי" מובהק ואיזה מקום נודע למורשת שלה ביצירה המקומית. חלקים אחרים יוקדשו לעבודות מאוחרות של חברי הקבוצה ולעבודות על נייר.
מרחב תצוגה עצמאי יוקדש לאמנים ישראלים עכשוויים התרים אחר "אבות" ו"אמהות" מקומיים. יצירותיהם של אלה – בציור, רישום, פיסול ומיצב - מתאפיינות בציטוטים ומחוות, במבט פרשני או ביקורתי על אמני "אופקים חדשים". הצגתן של העבודות, אלו לצד אלו, מאפשרת לבחון את קיומו של דיאלוג בין-דורי זה באמנות הישראלית.
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים.
להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.