זמן קריאה : 4:39 דקות
השבוע בעולם האמנות / דבי לוזיה
על פתיחת מוזיאון הלובר באבו דאבי, אשכול תערוכות חדש במוזיאון חיפה וכבוד גדול לאמנית ישראלית בניו יורק.
על פתיחת מוזיאון הלובר באבו דאבי, אשכול תערוכות חדש במוזיאון חיפה וכבוד גדול לאמנית ישראלית בניו יורק.
כבוד למגזר
האירוע הכי מדובר בשבוע האחרון הוא פתיחת מוזיאון הלובר באבו דאבי. הנסיכויות של המפרץ הפרסי ובראשן קאטאר, צברו תאוצה בשני העשורים האחרונים כמעצמות אמנות בגלל הרכישות הגדולות והיקרות של יצירות מופת מערביות. קאטאר הוציאה כמיליארד דולר על אמנות עד כה ומחזיקה בשיא היצירה היקרה ביותר בהיסטוריה. אחד המאפיינים המשותפים לנסיכויות הוא ההבנה שהמשאבים הטבעיים עליהם מבוסס העושר שלהן (בעיקר נפט) אינם נצחיים והן מנסות לפתח את עתידן כמעצמות של ידע ותרבות. התרבות אינה מוגבלת לעולם הערבי אלא חובקת עולם. וזה הרקע לאי האושר - סאעדיאת - ששם מתכננים האבו דאביים להקים מקבץ של מוסדות תרבות מכוננים, בתקווה למשוך מיליוני מבקרים מכל העולם.
הלובר הוא הסנונית הראשונה ועוד בתוכנית: הגוגנהיים אבו דאבי, בעיצובו של פרנק גרי (שתכנן גם את הגוגנהיים בבילבאו). כמו כן, צפוי להיבנות באי האושר מוזיאון לאומי בתכנונו של נורמן פוסטר ומרכז לאמנויות הבמה בתכנונה של זאהה חדיד ז״ל. למרות שהתוכניות כבר קיימות, פיתוח האי סבל מדחיות רבות ואת שני המוזיאונים הנוספים שציינתי עוד לא התחילו לבנות. בין הסיבות, המשבר הכלכלי של 2008 שהוביל לירידה במחירי הנפט אבל גם קושי לגייס עובדים לנוכח ביקורת קשה על תנאי התעסוקה של העובדים בפרוייקט הלובר.
עצם שיתוף הפעולה בין ממשלת צרפת לבין אבו דאבי מעורר עניין דווקא בימים של הקצנה איסלאמיסטית שמתמקדת בצרפת. אמנם ההסכם נעשה לפני עשור אבל מימושו מהווה סוג של גשר על פני מים סוערים. ב- 2012 אף נחנך אגף איסלאמי חדש בלובר בפאריז.
המרכיב הדומיננטי של הלובר החדש הוא כיפה עצומה בגודלה, המורכבת מעשר שכבות של פלדה ואלומיניום בדוגמה של תחרה אוריינטליסטית שמחדירה אור הבזקי לתוך המבנה המוצל. מתחת לכיפה יש למעשה 23 מבנים פנימיים - קומפלקס של אולמות תצוגה וחללי בילוי לכל המשפחה.
כעת יש במוזיאון כשש מאות מוצגים, מחציתם הלוואות מהלובר וממוזיאונים אחרים בפאריז וחלקם רכישות של הנסיכות. אפילו ספר תורה מתימן יוצג שם, לצד עותק נדיר של הקוראן. האם יוצג שם עירום? לא ברור.
האם הלובר ימשוך קהל כמו הגוגנהיים בבילבאו? הזמן יגיד ויתכן שנצטרך לחכות לבניית שאר המוזיאונים על אי האושר כדי שהוא יהיה אטרקטיבי באמת ויצדיק את 27 מיליארד הדולר שיושקעו בו.
כתבה מעניינת בניו יורק טיימס כאן. ראיון עם האדריכל ז׳אן נובל כאן.
האירוע הכי מדובר בשבוע האחרון הוא פתיחת מוזיאון הלובר באבו דאבי. הנסיכויות של המפרץ הפרסי ובראשן קאטאר, צברו תאוצה בשני העשורים האחרונים כמעצמות אמנות בגלל הרכישות הגדולות והיקרות של יצירות מופת מערביות. קאטאר הוציאה כמיליארד דולר על אמנות עד כה ומחזיקה בשיא היצירה היקרה ביותר בהיסטוריה. אחד המאפיינים המשותפים לנסיכויות הוא ההבנה שהמשאבים הטבעיים עליהם מבוסס העושר שלהן (בעיקר נפט) אינם נצחיים והן מנסות לפתח את עתידן כמעצמות של ידע ותרבות. התרבות אינה מוגבלת לעולם הערבי אלא חובקת עולם. וזה הרקע לאי האושר - סאעדיאת - ששם מתכננים האבו דאביים להקים מקבץ של מוסדות תרבות מכוננים, בתקווה למשוך מיליוני מבקרים מכל העולם.
הלובר הוא הסנונית הראשונה ועוד בתוכנית: הגוגנהיים אבו דאבי, בעיצובו של פרנק גרי (שתכנן גם את הגוגנהיים בבילבאו). כמו כן, צפוי להיבנות באי האושר מוזיאון לאומי בתכנונו של נורמן פוסטר ומרכז לאמנויות הבמה בתכנונה של זאהה חדיד ז״ל. למרות שהתוכניות כבר קיימות, פיתוח האי סבל מדחיות רבות ואת שני המוזיאונים הנוספים שציינתי עוד לא התחילו לבנות. בין הסיבות, המשבר הכלכלי של 2008 שהוביל לירידה במחירי הנפט אבל גם קושי לגייס עובדים לנוכח ביקורת קשה על תנאי התעסוקה של העובדים בפרוייקט הלובר.
עצם שיתוף הפעולה בין ממשלת צרפת לבין אבו דאבי מעורר עניין דווקא בימים של הקצנה איסלאמיסטית שמתמקדת בצרפת. אמנם ההסכם נעשה לפני עשור אבל מימושו מהווה סוג של גשר על פני מים סוערים. ב- 2012 אף נחנך אגף איסלאמי חדש בלובר בפאריז.
המרכיב הדומיננטי של הלובר החדש הוא כיפה עצומה בגודלה, המורכבת מעשר שכבות של פלדה ואלומיניום בדוגמה של תחרה אוריינטליסטית שמחדירה אור הבזקי לתוך המבנה המוצל. מתחת לכיפה יש למעשה 23 מבנים פנימיים - קומפלקס של אולמות תצוגה וחללי בילוי לכל המשפחה.
כעת יש במוזיאון כשש מאות מוצגים, מחציתם הלוואות מהלובר וממוזיאונים אחרים בפאריז וחלקם רכישות של הנסיכות. אפילו ספר תורה מתימן יוצג שם, לצד עותק נדיר של הקוראן. האם יוצג שם עירום? לא ברור.
האם הלובר ימשוך קהל כמו הגוגנהיים בבילבאו? הזמן יגיד ויתכן שנצטרך לחכות לבניית שאר המוזיאונים על אי האושר כדי שהוא יהיה אטרקטיבי באמת ויצדיק את 27 מיליארד הדולר שיושקעו בו.
כתבה מעניינת בניו יורק טיימס כאן. ראיון עם האדריכל ז׳אן נובל כאן.
מוזיאון הלובר באבו דאבי
מחאה מכובדת
בדרך מאבו דאבי לאירופה נעצור במוזיאון חיפה, שם נפתח בשבת אשכול תערוכות בנושא ״ארטיביזם״ - אמנות כמחאה. האשכול מורכב מ-12 תערוכות, חלקן קבוצתיות וחלקן תערוכות יחיד, בהיקף שקשה לעיכול גם למיטיבי לכת באמנות כמוני. כל התערוכות עוסקות בפגיעה בזכויות הפרט - בין אם מדובר בזכויות נשים, פליטים, הקהילה הלהט״בית, בזכות למחות ולהיות מוגנים.
עמדת האמן כאקטיביסט היתה קצת רדומה בעשורים האחרונים. אבל בשנים האחרונות ישנה התעוררות, וחוץ מאיי ווייוויי שהמשיך לשאת בעקביות את לפיד המחאה, עתה ניתן למצוא אמנים רבים שמבקשים לעורר מודעות לעוולות העולם. זו אינה תנועת מחאה אלא מחאת יחידים.
חבל שלאורך ההיסטוריה לא היתה שום מחאה אמנותית שבאמת השיגה שינוי ולכן שם האשכול ״אמנות מסוכנת״, היא לא יותר מגימיק שאולי נועד למשוך קהל אבל בעיניי הוא חוטא למטרה. בנוסף, אין באשכול שום אמירה נועזת, למרות הניסיון של מנכ״ל המוזיאון להציגו ככזה. הבה נאמר שאין בו מחאה פוליטית מקומית ברמה שתקפיץ את מירי רגב...
מאד אהבתי את התערוכה העוסקת בפליטות ומכילה עבודות נפלאות, גם של אמנים ישראלים כמו אבל פן, שמואל בק ומירון סימה. בתערוכה העוסקת במחאה נשית אהבתי עבודות של קבוצת Femen שמוחה באמצעות חשיפת החזה וכתיבת המסרים המחאתיים על חזן החשוף. בכניסה למוזיאון תלויה עבודה גדולה ומרשימה של האמנית הפרוביאנית מריה מריה אחא קוצ׳אר, שאוספת פוסטרים של תנועות מחאה נשיות המתפרסמות ברשת או ברחוב. התוצאה היא קיר צבעוני המפתה את המבקר פנימה. את האשכול אצרה סבטלנה ריינגולד בעזרתן של לימור אלפרן זרד ורויטל סילברמן גרין.
בדרך מאבו דאבי לאירופה נעצור במוזיאון חיפה, שם נפתח בשבת אשכול תערוכות בנושא ״ארטיביזם״ - אמנות כמחאה. האשכול מורכב מ-12 תערוכות, חלקן קבוצתיות וחלקן תערוכות יחיד, בהיקף שקשה לעיכול גם למיטיבי לכת באמנות כמוני. כל התערוכות עוסקות בפגיעה בזכויות הפרט - בין אם מדובר בזכויות נשים, פליטים, הקהילה הלהט״בית, בזכות למחות ולהיות מוגנים.
עמדת האמן כאקטיביסט היתה קצת רדומה בעשורים האחרונים. אבל בשנים האחרונות ישנה התעוררות, וחוץ מאיי ווייוויי שהמשיך לשאת בעקביות את לפיד המחאה, עתה ניתן למצוא אמנים רבים שמבקשים לעורר מודעות לעוולות העולם. זו אינה תנועת מחאה אלא מחאת יחידים.
חבל שלאורך ההיסטוריה לא היתה שום מחאה אמנותית שבאמת השיגה שינוי ולכן שם האשכול ״אמנות מסוכנת״, היא לא יותר מגימיק שאולי נועד למשוך קהל אבל בעיניי הוא חוטא למטרה. בנוסף, אין באשכול שום אמירה נועזת, למרות הניסיון של מנכ״ל המוזיאון להציגו ככזה. הבה נאמר שאין בו מחאה פוליטית מקומית ברמה שתקפיץ את מירי רגב...
מאד אהבתי את התערוכה העוסקת בפליטות ומכילה עבודות נפלאות, גם של אמנים ישראלים כמו אבל פן, שמואל בק ומירון סימה. בתערוכה העוסקת במחאה נשית אהבתי עבודות של קבוצת Femen שמוחה באמצעות חשיפת החזה וכתיבת המסרים המחאתיים על חזן החשוף. בכניסה למוזיאון תלויה עבודה גדולה ומרשימה של האמנית הפרוביאנית מריה מריה אחא קוצ׳אר, שאוספת פוסטרים של תנועות מחאה נשיות המתפרסמות ברשת או ברחוב. התוצאה היא קיר צבעוני המפתה את המבקר פנימה. את האשכול אצרה סבטלנה ריינגולד בעזרתן של לימור אלפרן זרד ורויטל סילברמן גרין.
אמנות מסוכנת?
כבוד נשי
ונסיים דווקא בשתי נשים, אמניות ישראליות, שעושות לנו כבוד. דווקא בתוך כל הדיון על החלשה נשית, האמניות הישראליות מיכל רובנר וסיגלית לנדאו מספקות סיבות לגאווה.
השבוע מיכל רובנר זכתה לכבוד גדול יחד עם עוד 30 אמניות פורצות דרך אשר קיבלו הכרה על תרומתן לאמנות. ערב הגאלה של מוזיאון ההירשהורן בוושינגטון (חלק ממערכת המוזיאונים הלאומית) התקיים בלינקולן סנטר בניו יורק והוקדש לאמניות אלה וביניהן טרייסי אמין, יאיוי קוסאמה, ג׳ני הולצר, דנה שוץ ואחרות (הרשימה המלאה כאן). רובנר היא הנציגה היחידה שלנו וזה אכן כבוד גדול.
בשבוע שעבר אף פורסם שסיגלית לנדאו תקבל תואר דוקטור של כבוד ממוזיאון בן גוריון בנגב. הטקס יתקיים ב- 23.11.
ונסיים דווקא בשתי נשים, אמניות ישראליות, שעושות לנו כבוד. דווקא בתוך כל הדיון על החלשה נשית, האמניות הישראליות מיכל רובנר וסיגלית לנדאו מספקות סיבות לגאווה.
השבוע מיכל רובנר זכתה לכבוד גדול יחד עם עוד 30 אמניות פורצות דרך אשר קיבלו הכרה על תרומתן לאמנות. ערב הגאלה של מוזיאון ההירשהורן בוושינגטון (חלק ממערכת המוזיאונים הלאומית) התקיים בלינקולן סנטר בניו יורק והוקדש לאמניות אלה וביניהן טרייסי אמין, יאיוי קוסאמה, ג׳ני הולצר, דנה שוץ ואחרות (הרשימה המלאה כאן). רובנר היא הנציגה היחידה שלנו וזה אכן כבוד גדול.
בשבוע שעבר אף פורסם שסיגלית לנדאו תקבל תואר דוקטור של כבוד ממוזיאון בן גוריון בנגב. הטקס יתקיים ב- 23.11.
מיכל רובנר, הכרה בינלאומית על תרומתה לאמנות
השבוע בסלון האמנות של דבי לוזיה
הקהילה החדשה שלנו בפייסבוק צוברת תאוצה, גם מבחינת הצטרפות וגם מבחינת תכנים. זוהי פלטפורמה מושלמת להשמיע דיעה בנושא הקשור לעולם האמנות, בין אם בתגובה לדיון פעיל ובין אם בהעלאת דיון בנושא שמעניין אותך. השבוע עוררו עניין הדיונים הבאים:
הציור האחרון של ליאונרדו דה וינצ׳י: בהמשך לדיון שהעליתי יש בתגובות לינק לפינה שלי במועדון תרבות ובעיקר דיווח מהשטח של שלומית אורן, אשר התמזל מזלה לראות את הציור פנים מול פנים.
יגאל עוזרי - אמן או טכנאי? דיון חדש שהעלה תגובות מאד מעניינות.
בכל שבוע אקשר לדיונים מעניינים בקהילה וכמובן שאני מקווה לכמה שיותר משתתפים וחברים!
הקהילה החדשה שלנו בפייסבוק צוברת תאוצה, גם מבחינת הצטרפות וגם מבחינת תכנים. זוהי פלטפורמה מושלמת להשמיע דיעה בנושא הקשור לעולם האמנות, בין אם בתגובה לדיון פעיל ובין אם בהעלאת דיון בנושא שמעניין אותך. השבוע עוררו עניין הדיונים הבאים:
הציור האחרון של ליאונרדו דה וינצ׳י: בהמשך לדיון שהעליתי יש בתגובות לינק לפינה שלי במועדון תרבות ובעיקר דיווח מהשטח של שלומית אורן, אשר התמזל מזלה לראות את הציור פנים מול פנים.
יגאל עוזרי - אמן או טכנאי? דיון חדש שהעלה תגובות מאד מעניינות.
בכל שבוע אקשר לדיונים מעניינים בקהילה וכמובן שאני מקווה לכמה שיותר משתתפים וחברים!
סלון האמנות של דבי לוזיה
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים. להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים. להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.