זמן קריאה : 2:23 דקות
נציבת המלח
בחזרה מהחופש: גליון אקלקטי עם דגש על אמנים ישראלים
בחזרה מהחופש: גליון אקלקטי עם דגש על אמנים ישראלים
מיצב בשחור-לבן
סיגלית לנדאו הצליחה לכבוש כותרות בינלאומיות בעקבות הפרויקט האחרון שלה ״כלת המלח״, שמוצג כתערוכה (עד 17 בספטמבר) בגלריה מרלבורו בלונדון. דגם שחור של שמלת כלה חסידית שהושקע בים המלח למשך חודשיים הפך ללבן עקב קריסטליזציה של מלחים שהצטברו על הבד.
לנדאו עשתה כבר כמה פרוייקטים בים המלח ותורמת למודעות העולמית למצבו העגום, סוגיה שמביאה לארץ שוב את ספנסר טוניק, שעשה שם מיצב עירום המוני לפני חמש שנים. ספנסר יקיים מסיבת עיתונאים בשבוע הבא ובמקביל ישיק תערוכה בחסות פרויקט נדל״ן יוקרתי בפלורנטין.
סיגלית לנדאו הצליחה לכבוש כותרות בינלאומיות בעקבות הפרויקט האחרון שלה ״כלת המלח״, שמוצג כתערוכה (עד 17 בספטמבר) בגלריה מרלבורו בלונדון. דגם שחור של שמלת כלה חסידית שהושקע בים המלח למשך חודשיים הפך ללבן עקב קריסטליזציה של מלחים שהצטברו על הבד.
לנדאו עשתה כבר כמה פרוייקטים בים המלח ותורמת למודעות העולמית למצבו העגום, סוגיה שמביאה לארץ שוב את ספנסר טוניק, שעשה שם מיצב עירום המוני לפני חמש שנים. ספנסר יקיים מסיבת עיתונאים בשבוע הבא ובמקביל ישיק תערוכה בחסות פרויקט נדל״ן יוקרתי בפלורנטין.
סיגלית לנדאו, שמלת כלה חסידית ממלח
מהרחוב אל הכלא, ובחזרה
אדם יקותיאלי, הידוע יותר בכינוי הרחוב שלו Know Hope כבר מזמן אינו מוּכּר רק כאמן רחוב החבוי בצללים. חוץ מזה שהוא מיוצג על ידי גלריות ממוסדות (בארץ גלריה גורדון), הוא אמן-חוקר מעמיק ומרתק, המחבר בין עולמות ביצירתו. במסגרת הפרויקט האחרון שלו, שבו התכתב עם אסירים הנידונים למוות בבתי כלא בנשוויל, הציג עצמו לראשונה בשמו האמיתי ולא בכינויו האמנותי, כדי לעודד שיח אותנטי. מתוך הדיאלוגים שלו עם האסירים חילץ משפטי מפתח קצרים שהוצגו במשך הקיץ על שמונה שלטי חוצות בנאשוויל. השלב הבא בפרויקט הוא קעקוע המשפטים על גופם של מתנדבים מתושבי נאשוויל (ויש לא מעט, מתברר), שישאו את הרהוריהם של האסירים בעולם החופשי מחוץ לשערי הכלא.
עולם הרחוב, בין אם מדובר בציורי רחוב או שלטי חוצות, הוא זמני לעומת הקעקוע, שבמהותו הוא קבוע. יקותיאלי עצמו מבצע את הקעקוע שהופך את נושאו ליצירת אמנות מהלכת. קונספט מרתק.
ראיון עם אדם יקותיאלי התפרסם השבוע ב"כלכליסט".
אדם יקותיאלי, הידוע יותר בכינוי הרחוב שלו Know Hope כבר מזמן אינו מוּכּר רק כאמן רחוב החבוי בצללים. חוץ מזה שהוא מיוצג על ידי גלריות ממוסדות (בארץ גלריה גורדון), הוא אמן-חוקר מעמיק ומרתק, המחבר בין עולמות ביצירתו. במסגרת הפרויקט האחרון שלו, שבו התכתב עם אסירים הנידונים למוות בבתי כלא בנשוויל, הציג עצמו לראשונה בשמו האמיתי ולא בכינויו האמנותי, כדי לעודד שיח אותנטי. מתוך הדיאלוגים שלו עם האסירים חילץ משפטי מפתח קצרים שהוצגו במשך הקיץ על שמונה שלטי חוצות בנאשוויל. השלב הבא בפרויקט הוא קעקוע המשפטים על גופם של מתנדבים מתושבי נאשוויל (ויש לא מעט, מתברר), שישאו את הרהוריהם של האסירים בעולם החופשי מחוץ לשערי הכלא.
עולם הרחוב, בין אם מדובר בציורי רחוב או שלטי חוצות, הוא זמני לעומת הקעקוע, שבמהותו הוא קבוע. יקותיאלי עצמו מבצע את הקעקוע שהופך את נושאו ליצירת אמנות מהלכת. קונספט מרתק.
ראיון עם אדם יקותיאלי התפרסם השבוע ב"כלכליסט".
מנשה הצדיק
לאחרונה נחנך גן פסלים של מנשה קדישמן בפארק הלאומי ברמת גן. מתברר שאחד הפסלים, מסדרת פסלי הלידה, נהפך למוקד עלייה לרגל של צעירות דתיות, המשתטחות על הפסל תוך כדי קריאת פרקי תהילים כסגולה לפוריות. אפשר לקרוא לזה גרסה אמנותית (ונגישה) לקברי צדיקים. ניתן לחשוב, בהקשר זה, על מהות האמונה ועל כך שאפשר להאמין בכל דבר בלי כל קשר לכוונת המשורר, או הפסל במקרה שלפנינו.
לאחרונה נחנך גן פסלים של מנשה קדישמן בפארק הלאומי ברמת גן. מתברר שאחד הפסלים, מסדרת פסלי הלידה, נהפך למוקד עלייה לרגל של צעירות דתיות, המשתטחות על הפסל תוך כדי קריאת פרקי תהילים כסגולה לפוריות. אפשר לקרוא לזה גרסה אמנותית (ונגישה) לקברי צדיקים. ניתן לחשוב, בהקשר זה, על מהות האמונה ועל כך שאפשר להאמין בכל דבר בלי כל קשר לכוונת המשורר, או הפסל במקרה שלפנינו.
קבר צדיקים חדש?
הולכים למוזיאון עם סותביס
וידאו כבר מזמן הפך למדיה הנצרכת ביותר ברשתות החברתיות וכשמילת המפתח היא נגישות והמטרה היא להרחיב בהתמדה את קהל היעד, אך הגיוני הוא שסותביס (שנאלצת לשבת בשנים האחרונות במושב האחורי כשכריסטיס מובילה את השוק) ייקחו את המושכות וינסו למשוך קהל חדש דרך פלטפורמה חדשה שהושקה השבוע, בתוך האתר של סותביס:The Museum Network מאגד סרטוני וידאו ממוסדות אמנות ברחבי העולם ומאפשר לראות את כולם במקום אחד. הפלטפורמה אמנם נסמכת על תכנים המופקים על ידי המוזיאונים השונים אך התערוכות הנסקרות הן לרוב המעניינות והחשובות. מוזיאונים כבר מזמן הבינו את החשיבות של הנגשה תוך כדי חינוך והווידאו הוא כלי נהדר לשם כך. בקיצור, אפשר לבלות שעות בלמידה ובחשיפה למוזיאונים ולאמנים חדשים.
וידאו כבר מזמן הפך למדיה הנצרכת ביותר ברשתות החברתיות וכשמילת המפתח היא נגישות והמטרה היא להרחיב בהתמדה את קהל היעד, אך הגיוני הוא שסותביס (שנאלצת לשבת בשנים האחרונות במושב האחורי כשכריסטיס מובילה את השוק) ייקחו את המושכות וינסו למשוך קהל חדש דרך פלטפורמה חדשה שהושקה השבוע, בתוך האתר של סותביס:The Museum Network מאגד סרטוני וידאו ממוסדות אמנות ברחבי העולם ומאפשר לראות את כולם במקום אחד. הפלטפורמה אמנם נסמכת על תכנים המופקים על ידי המוזיאונים השונים אך התערוכות הנסקרות הן לרוב המעניינות והחשובות. מוזיאונים כבר מזמן הבינו את החשיבות של הנגשה תוך כדי חינוך והווידאו הוא כלי נהדר לשם כך. בקיצור, אפשר לבלות שעות בלמידה ובחשיפה למוזיאונים ולאמנים חדשים.
לא פיטר דויג
סוף לפרשת פיטר דויג
בגיליון הקודם כתבתי על המשפט ההזוי שהתנהל נגד האמן פיטר דויג שנאלץ להוכיח שציור מ-1976 שמצוי ברשותו של קצין מבחן קנדי, לא צויר על ידו. השבוע הוכרע המשפט לטובתו, כשבית המשפט שוכנע שהוא אכן אינו מי שצייר את ציור המריבה. עצם קיום המשפט הזה מעלה שאלות ומחשבות על אותנטיות. בדרך כלל שאלות בנושא זה עולות אחרי מותו של אמן ואף שהיו מקרים בודדים שאמנים הכחישו יצירות שאכן היו שלהם, אפשר וצריך לסמוך על האמן, במיוחד כשהתובע מוּנע ממניעים כלכליים. והיום גם יש אמצעים טכנולוגיים המאפשרים לאמן לשתול חותמת דיגיטלית שתסייע בעתיד למנוע זיופים ומשפטים כאלה.
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי. טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים. להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.
בגיליון הקודם כתבתי על המשפט ההזוי שהתנהל נגד האמן פיטר דויג שנאלץ להוכיח שציור מ-1976 שמצוי ברשותו של קצין מבחן קנדי, לא צויר על ידו. השבוע הוכרע המשפט לטובתו, כשבית המשפט שוכנע שהוא אכן אינו מי שצייר את ציור המריבה. עצם קיום המשפט הזה מעלה שאלות ומחשבות על אותנטיות. בדרך כלל שאלות בנושא זה עולות אחרי מותו של אמן ואף שהיו מקרים בודדים שאמנים הכחישו יצירות שאכן היו שלהם, אפשר וצריך לסמוך על האמן, במיוחד כשהתובע מוּנע ממניעים כלכליים. והיום גם יש אמצעים טכנולוגיים המאפשרים לאמן לשתול חותמת דיגיטלית שתסייע בעתיד למנוע זיופים ומשפטים כאלה.
דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי. טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים. להצטרפות לרשימת הדיוור לחץ כאן.