זמן קריאה : 4:55 דקות
Frieze
יריד האמנות Frieze, שנערך בשבוע שעבר בלונדון, החל את דרכו לפני 13 שנה. מאז גדל והפך לאחד החשובים בעולם והוא כולל שני ביתני ענק: אחד לאמנות עכשווית ואחד למאסטרס, ובו מוצגות עבודות יקרות שנוצרו עד שנת אלפיים. בחלק העכשווי מציגות 164 גלריות מ־27 מדינות (גלריה זומר היא הנציגה היחידה מישראל) וטווח המחירים ליצירה נע בין 10,000 דולר למיליון. סביב היריד מתקיימים בעיר אינסוף אירועים. ההיצע מתסכל ממש, כי ברור שאין אפשרות להספיק הכל. שם המשחק הוא כסף והרבה. הפייננשל טיימס העריך את סך האמנות המוצגת למכירה בשבוע זה בלונדון ב־1.6 מיליארד דולר. בשלושת בתי המכירות - פיליפס, סותביס וכריסטיס - נמכרו פריטים בכ־280 מיליון דולר. ביום הראשון של היריד דווח על כמה מכירות טובות: בגלריה White Cube נמכרה בשעה הראשונה ליריד עבודה חדשה של דמיאן הירסט ב־1.2 מיליון דולר. בגלריה Marianne Boaski נמכרו שלושה ציורים של פרנק סטלה בחמישה מיליון דולר. אך לא תמיד יש סנכרון בין כסף לאיכות. היריד כבר מזמן לא מעניק תחושה של אירוע מסעיר, שבו אפשר לגלות אמנים חדשים או לראות אמנות יוצאת דופן. הרבה מהדברים נראים מוכרים, מיושנים אפילו, שמרניים, כאילו נועדו מראש לטעמם של אספנים. מעט מאוד עבודות ריגשו אותי ועל הביתן שהוכתר כיפה ביותר, של גלריה /Stuart Shave Modern Art, פסחתי בחוסר עניין. הביתן המוצלח ביותר היה של גלריה Hauser & Wirth הוותיקה, שבה הוצגו שורה של פדיסטלים ועליהם פסלים קטנים, מקסימים ומשעשעים, של אמנים כמו פול מקרתי, לואיז בורז'ואה ופיפילוטי ריסט. ביתן מקסים נוסף, של גלריה Kate MacGarry, כלל מיצב ציורי של פיטר מקדונלד, שהציג ציורים צבעוניים, משעשעים וייחודיים בתוך חלל שנראה כחדר בבית. באופן כללי היה הרבה מאוד ציור, פיסול ומיצבים ומעט וידיאו וצילום ביחס לשנים קודמות, כנראה משום ששני המדיומים האלו הרבה פחות סחירים ואולי יש גם תחושת רוויה מהם.
יריד האמנות Frieze, שנערך בשבוע שעבר בלונדון, החל את דרכו לפני 13 שנה. מאז גדל והפך לאחד החשובים בעולם והוא כולל שני ביתני ענק: אחד לאמנות עכשווית ואחד למאסטרס, ובו מוצגות עבודות יקרות שנוצרו עד שנת אלפיים. בחלק העכשווי מציגות 164 גלריות מ־27 מדינות (גלריה זומר היא הנציגה היחידה מישראל) וטווח המחירים ליצירה נע בין 10,000 דולר למיליון. סביב היריד מתקיימים בעיר אינסוף אירועים. ההיצע מתסכל ממש, כי ברור שאין אפשרות להספיק הכל. שם המשחק הוא כסף והרבה. הפייננשל טיימס העריך את סך האמנות המוצגת למכירה בשבוע זה בלונדון ב־1.6 מיליארד דולר. בשלושת בתי המכירות - פיליפס, סותביס וכריסטיס - נמכרו פריטים בכ־280 מיליון דולר. ביום הראשון של היריד דווח על כמה מכירות טובות: בגלריה White Cube נמכרה בשעה הראשונה ליריד עבודה חדשה של דמיאן הירסט ב־1.2 מיליון דולר. בגלריה Marianne Boaski נמכרו שלושה ציורים של פרנק סטלה בחמישה מיליון דולר. אך לא תמיד יש סנכרון בין כסף לאיכות. היריד כבר מזמן לא מעניק תחושה של אירוע מסעיר, שבו אפשר לגלות אמנים חדשים או לראות אמנות יוצאת דופן. הרבה מהדברים נראים מוכרים, מיושנים אפילו, שמרניים, כאילו נועדו מראש לטעמם של אספנים. מעט מאוד עבודות ריגשו אותי ועל הביתן שהוכתר כיפה ביותר, של גלריה /Stuart Shave Modern Art, פסחתי בחוסר עניין. הביתן המוצלח ביותר היה של גלריה Hauser & Wirth הוותיקה, שבה הוצגו שורה של פדיסטלים ועליהם פסלים קטנים, מקסימים ומשעשעים, של אמנים כמו פול מקרתי, לואיז בורז'ואה ופיפילוטי ריסט. ביתן מקסים נוסף, של גלריה Kate MacGarry, כלל מיצב ציורי של פיטר מקדונלד, שהציג ציורים צבעוניים, משעשעים וייחודיים בתוך חלל שנראה כחדר בבית. באופן כללי היה הרבה מאוד ציור, פיסול ומיצבים ומעט וידיאו וצילום ביחס לשנים קודמות, כנראה משום ששני המדיומים האלו הרבה פחות סחירים ואולי יש גם תחושת רוויה מהם.
המוזיאון של דמיאן הירסט
ההשראה ל־Frieze הייתה תערוכה בשם "Freeze" שאצר האמן דמיאן הירסט ב־1988, כסטודנט. מאז הפך הירסט לאמן מרכזי ומהפכני ואחד העשירים והמוכרים בעולם. יצירותיו אמנם שנויות במחלוקת, אך אין ספק באשר לגאונותו השיווקית והכלכלית. בשבוע שעבר פתח חלל פרטי לתצוגה של האוסף שלו שכולל 3,000 עבודות. עד עתה, אספנים הקימו מוזיאונים פרטיים להצגת אוספיהם ואילו הפעם מדובר באמן שאוסף אמנים. גם זה צעד מהפכני, שמשמעו הוא שמעמד האמן צריך להיות תמיד מעל כל אלה הניזונים מיצירתו. המוזיאון, Newport Street Gallery, מרשים ורחב ידיים ומתפרש על פני כמה קומות כשביניהן מדרגות לולייניות. התערוכה הראשונה היא מחווה לאמן הבריטי ג'ון הוילנד, שנעלם מעט משדה האמנות. ציוריו גדולי הממדים, המופשטים והצבעוניים, נראים מצוין בחלל הגדול. למרות סלידתי מהירסט - בעיקר בגלל השימוש המרתיע והציני בחיות בעבודותיו - זו מחווה יפה של אמן לעמיתו. כמובן שלאור המוניטין של הירסט, אפשר גם לחשוד בו שהוא רוצה להעלות את מחיריו של אמן שהוא השקיע בו כסף רב והוא זקוק לחשיפה.
ההשראה ל־Frieze הייתה תערוכה בשם "Freeze" שאצר האמן דמיאן הירסט ב־1988, כסטודנט. מאז הפך הירסט לאמן מרכזי ומהפכני ואחד העשירים והמוכרים בעולם. יצירותיו אמנם שנויות במחלוקת, אך אין ספק באשר לגאונותו השיווקית והכלכלית. בשבוע שעבר פתח חלל פרטי לתצוגה של האוסף שלו שכולל 3,000 עבודות. עד עתה, אספנים הקימו מוזיאונים פרטיים להצגת אוספיהם ואילו הפעם מדובר באמן שאוסף אמנים. גם זה צעד מהפכני, שמשמעו הוא שמעמד האמן צריך להיות תמיד מעל כל אלה הניזונים מיצירתו. המוזיאון, Newport Street Gallery, מרשים ורחב ידיים ומתפרש על פני כמה קומות כשביניהן מדרגות לולייניות. התערוכה הראשונה היא מחווה לאמן הבריטי ג'ון הוילנד, שנעלם מעט משדה האמנות. ציוריו גדולי הממדים, המופשטים והצבעוניים, נראים מצוין בחלל הגדול. למרות סלידתי מהירסט - בעיקר בגלל השימוש המרתיע והציני בחיות בעבודותיו - זו מחווה יפה של אמן לעמיתו. כמובן שלאור המוניטין של הירסט, אפשר גם לחשוד בו שהוא רוצה להעלות את מחיריו של אמן שהוא השקיע בו כסף רב והוא זקוק לחשיפה.
איי וויווי
האמן הסיני איי וויווי הוא כוכב אמנות נוסף שצמח בשנים האחרונות. פעילותו למען החברה הסינית ונגד המשטר הסיני, שבעטיה אף נעצר והועלם לכמה חודשים, הפכו אותו לדמות מוכרת ואהודה בעולם. כיאה לכוכב, דיוקנו המהודר מתנוסס על חזית בנין הרויאל אקדמי ומקבל את האלפים הבאים לחזות בתערוכתו. יש בה מכלול רב של עבודות, טובות יותר ופחות, מוכרות וחדשות. כולן עוסקות ביחס שבין המסורת לקדמה בסין, הדיכוי והחירות וכן יחסיו של האמן עצמו עם המשטר. ויווי משתמש בחומרים מסורתיים ומעניק להם משמעות עכשווית: למשל כד חרס עתיק ועליו הכיתוב קוקה־קולה ומצלמת מעקב (כמו זו שמול ביתו) שעשויה משיש. לצד אלו יש מבחר עבודות חברתיות ופוליטיות עם גוון יותר אקטיביסטי, כגון מיצב עשוי מצינורות ברזל חלודים שנותרו לאחר קריסתו של בית ספר ברעידת אדמה ולצידו שמות התלמידים שנהרגו - מידע שהממשל הסיני ניסה להסתיר. עבודה נוספת כוללת מבנים המדמים תאי מאסר ובתוכם תיעוד ריאליסטי של חיי האמן. התערוכה מסתיימת במיצב חדש - נברשת גדולת ממדים עשויה קריסטלים ושלדות של אופניים - אובייקט שנמצא ברבות מעבודותיו ומסמן את המסורת שמתחלפת בנובורישיות.
האמן הסיני איי וויווי הוא כוכב אמנות נוסף שצמח בשנים האחרונות. פעילותו למען החברה הסינית ונגד המשטר הסיני, שבעטיה אף נעצר והועלם לכמה חודשים, הפכו אותו לדמות מוכרת ואהודה בעולם. כיאה לכוכב, דיוקנו המהודר מתנוסס על חזית בנין הרויאל אקדמי ומקבל את האלפים הבאים לחזות בתערוכתו. יש בה מכלול רב של עבודות, טובות יותר ופחות, מוכרות וחדשות. כולן עוסקות ביחס שבין המסורת לקדמה בסין, הדיכוי והחירות וכן יחסיו של האמן עצמו עם המשטר. ויווי משתמש בחומרים מסורתיים ומעניק להם משמעות עכשווית: למשל כד חרס עתיק ועליו הכיתוב קוקה־קולה ומצלמת מעקב (כמו זו שמול ביתו) שעשויה משיש. לצד אלו יש מבחר עבודות חברתיות ופוליטיות עם גוון יותר אקטיביסטי, כגון מיצב עשוי מצינורות ברזל חלודים שנותרו לאחר קריסתו של בית ספר ברעידת אדמה ולצידו שמות התלמידים שנהרגו - מידע שהממשל הסיני ניסה להסתיר. עבודה נוספת כוללת מבנים המדמים תאי מאסר ובתוכם תיעוד ריאליסטי של חיי האמן. התערוכה מסתיימת במיצב חדש - נברשת גדולת ממדים עשויה קריסטלים ושלדות של אופניים - אובייקט שנמצא ברבות מעבודותיו ומסמן את המסורת שמתחלפת בנובורישיות.
אמנות הפופ: לא מה שחשבנו
השמות הרגילים המתקשרים לאמנות הפופ מודרים מהתערוכה המרתקת "The World Goes Pop", המוצגת במוזיאון הטייט מודרן. התערוכה מתיימרת לספר את סיפור אמנות הפופ מנקודת מבט רחבה יותר, שאינה עוסקת רק בתרבות הצריכה, השפע, המדיה והפרסום של אמריקה הגדולה, אלא גם בנושאים פוליטיים ומגדריים שמשתמשים בשפת הפופ כדי למחות ולבקר. בתערוכה מוצגות עבודות לא מוכרות משנות ־ה־60 וה־70 של אמנים ולא מעט אמניות מאמריקה הלטינית ועד אסיה, מאירופה ועד למזרח התיכון, המראות את ההתייחסות השונה לאמנות הפופ ואת השימוש השונה שנעשה בשפה שלה למטרות פוליטיות ולמאבקים פמיניסטיים וחברתיים. בתערוכה הרבה עבודות מצוינות, עכשוויות מאוד, שמוכיחות יותר מכל שאין חדש תחת השמש. היא מנסה להראות שאמנות הפופ אף פעם לא הייתה רק חגיגה של תרבות הצריכה המערבית, אלא שפה של מחאה, הרלוונטית היום יותר מתמיד.
השמות הרגילים המתקשרים לאמנות הפופ מודרים מהתערוכה המרתקת "The World Goes Pop", המוצגת במוזיאון הטייט מודרן. התערוכה מתיימרת לספר את סיפור אמנות הפופ מנקודת מבט רחבה יותר, שאינה עוסקת רק בתרבות הצריכה, השפע, המדיה והפרסום של אמריקה הגדולה, אלא גם בנושאים פוליטיים ומגדריים שמשתמשים בשפת הפופ כדי למחות ולבקר. בתערוכה מוצגות עבודות לא מוכרות משנות ־ה־60 וה־70 של אמנים ולא מעט אמניות מאמריקה הלטינית ועד אסיה, מאירופה ועד למזרח התיכון, המראות את ההתייחסות השונה לאמנות הפופ ואת השימוש השונה שנעשה בשפה שלה למטרות פוליטיות ולמאבקים פמיניסטיים וחברתיים. בתערוכה הרבה עבודות מצוינות, עכשוויות מאוד, שמוכיחות יותר מכל שאין חדש תחת השמש. היא מנסה להראות שאמנות הפופ אף פעם לא הייתה רק חגיגה של תרבות הצריכה המערבית, אלא שפה של מחאה, הרלוונטית היום יותר מתמיד.
גלריה גגוזיאן: המלך עירום
נהגים לובשי שחורים, חמושים במשקפיים שחורים ובמרצדסים שחורות עמדו בפתח החלל החדש של גלריה גגוזיאן, הסניף השלישי במספר בלונדון (וה־15 בעולם). בעליהן נכנסו לראות את התערוכה של סיי טוומבלי, אמן נערץ משנות ה־50 וה־60, שחנכה את החלל החדש המשתרע על פני 1,800 מ"ר. טוומבלי הוא אמן שהפך נערץ בשנים האחרונות ומחירי עבודותיו האמירו פלאים. רבים משווים בין עבודותיו לאלו של רפי לביא, אך כמובן בסדר ההפוך. זוהי אמנות מושגית שהמבין יבין, ומי שלא מבין מרגיש כמובן אידיוט. אלא שהתערוכה הנוכחית - גם לאוהביו - פשוט לא מוצלחת. עבודות בינוניות שגם החלל העצום והמבריק לא עושה איתן חסד. סביר להניח שהתערוכה כולה תימכר לבעלי המרצדסים השחורות שמאמינים לכל מה שאומר להם לארי גגוזיאן, סוחר האמנות הגדול בעולם, ואלו ימשיכו להגן על מחיריו של טוומבלי (כלומר על רכושם) גם בתערוכות ובמכירות הבאות.
פורסם לראשונה ב-7 לילות, ידיעות אחרונות
נהגים לובשי שחורים, חמושים במשקפיים שחורים ובמרצדסים שחורות עמדו בפתח החלל החדש של גלריה גגוזיאן, הסניף השלישי במספר בלונדון (וה־15 בעולם). בעליהן נכנסו לראות את התערוכה של סיי טוומבלי, אמן נערץ משנות ה־50 וה־60, שחנכה את החלל החדש המשתרע על פני 1,800 מ"ר. טוומבלי הוא אמן שהפך נערץ בשנים האחרונות ומחירי עבודותיו האמירו פלאים. רבים משווים בין עבודותיו לאלו של רפי לביא, אך כמובן בסדר ההפוך. זוהי אמנות מושגית שהמבין יבין, ומי שלא מבין מרגיש כמובן אידיוט. אלא שהתערוכה הנוכחית - גם לאוהביו - פשוט לא מוצלחת. עבודות בינוניות שגם החלל העצום והמבריק לא עושה איתן חסד. סביר להניח שהתערוכה כולה תימכר לבעלי המרצדסים השחורות שמאמינים לכל מה שאומר להם לארי גגוזיאן, סוחר האמנות הגדול בעולם, ואלו ימשיכו להגן על מחיריו של טוומבלי (כלומר על רכושם) גם בתערוכות ובמכירות הבאות.
פורסם לראשונה ב-7 לילות, ידיעות אחרונות