זמן קריאה : 1:29 דקות
מוזיאון ישראל הודיע השבוע על רכישת 55 צילומים ישראלים מאוסף שלום שפילמן ובהם עבודות של עילית אזולאי, אסף שחם, דגנית ברסט, מיכל היימן, דור גז ויהודית סספורטס. שפילמן, כזכור, הקים את מכון שפילמן לצילום לפני כחמש שנים מתוך רצון לעודד את תחום הצילום בארץ ואת הצלמים הפועלים בו. במקביל, החל להקים במהרה אוסף צילום ובו עבודות של צלמים ישראלים ובינלאומיים, מהטובים שיש. ב-2011 הצהיר שפילמן על כוונתו להקים מוזיאון על שמו שבו יוצגו הצילומים, אך בפועל, לפני כשנה, הוא החל למכור את האוסף שכלל כבר כ-1,000 עבודות, ״במטרה להתמקד רק במחקר ובחינוך״ לדבריו.
אצל שפילמן הכל קורה מהר ובגדול ונראה שכך גם קיבל את ההחלטה על המכירה. האוסף הבינלאומי של שפילמן, שכלל עבודות של גדולי הצלמים הבינלאומיים ובהם אמנים היסטוריים כמו מאן ריי ולסלו מוהולי־נאג' ואמנים עכשווים כגון וולפנג טילמנס, תומס רוף וסינדי שרמן, הוצע למכירה בסוף השבוע שעבר בבית המכירות כריסטיס בפריז. ביום שישי בערב נמכרו יצירות היסטוריות מהאוסף בסך 1.5 מליון יורו (פחות מהערכה המוקדמת שנעה בין 2-3 יורו), המכירה שהיתה אמורה להתקיים למחרת, ובה יצירות עכשוויות מהאוסף, בוטלה בשל אירועי הטרור.
שפילמן, שהגיע לצילום מעולם ההייטק והביטוח, עשה את מה שראה לנכון לעשות. אפשר לראות במכירה הזו פעולה עסקית גרידא של איש עסקים. אבל מבחינתו של שדה האמנות המקומי מכירת אוסף מסתכמת בדרך כלל במפח נפש, ובפגיעה במעמד האמנים ובמחיריהם. לא מעט אוספים נמכרו בשנים האחרונות כמו אוסף IDB ואוסף ארני דרוק ולא מעט אמנים נפגעו ממכירות אלו. כמובן שאין להטיל זאת רק על האספן אלא על השוק. אין בישראל שוק משני של אמנות עכשווית ובמיוחד לא לצילום עכשווי וכך יוצא שאמן שמתומחר על ידי הגלריות (שנחשבות לשוק הראשוני) בסכום מסוים ועוד לא צבר ביקוש בשוק המשני, יכול להימכר במחצית מהסכום במכירה זמן לא רב אחר כך, ולעתים לא להימכר כלל.
לפיכך, ההחלטה למכור את האוסף הישראלי למוזיאון ישראל – בין אם היא נבעה משיקולים כלכליים או ציוניים – היא החלטה נבונה. היא עושה חסד עם האמנים, שיצירותיהם זכו לבית טוב, והיא עושה טוב למוזיאון, שהתחדש ביופי של יצירות.
אצל שפילמן הכל קורה מהר ובגדול ונראה שכך גם קיבל את ההחלטה על המכירה. האוסף הבינלאומי של שפילמן, שכלל עבודות של גדולי הצלמים הבינלאומיים ובהם אמנים היסטוריים כמו מאן ריי ולסלו מוהולי־נאג' ואמנים עכשווים כגון וולפנג טילמנס, תומס רוף וסינדי שרמן, הוצע למכירה בסוף השבוע שעבר בבית המכירות כריסטיס בפריז. ביום שישי בערב נמכרו יצירות היסטוריות מהאוסף בסך 1.5 מליון יורו (פחות מהערכה המוקדמת שנעה בין 2-3 יורו), המכירה שהיתה אמורה להתקיים למחרת, ובה יצירות עכשוויות מהאוסף, בוטלה בשל אירועי הטרור.
שפילמן, שהגיע לצילום מעולם ההייטק והביטוח, עשה את מה שראה לנכון לעשות. אפשר לראות במכירה הזו פעולה עסקית גרידא של איש עסקים. אבל מבחינתו של שדה האמנות המקומי מכירת אוסף מסתכמת בדרך כלל במפח נפש, ובפגיעה במעמד האמנים ובמחיריהם. לא מעט אוספים נמכרו בשנים האחרונות כמו אוסף IDB ואוסף ארני דרוק ולא מעט אמנים נפגעו ממכירות אלו. כמובן שאין להטיל זאת רק על האספן אלא על השוק. אין בישראל שוק משני של אמנות עכשווית ובמיוחד לא לצילום עכשווי וכך יוצא שאמן שמתומחר על ידי הגלריות (שנחשבות לשוק הראשוני) בסכום מסוים ועוד לא צבר ביקוש בשוק המשני, יכול להימכר במחצית מהסכום במכירה זמן לא רב אחר כך, ולעתים לא להימכר כלל.
לפיכך, ההחלטה למכור את האוסף הישראלי למוזיאון ישראל – בין אם היא נבעה משיקולים כלכליים או ציוניים – היא החלטה נבונה. היא עושה חסד עם האמנים, שיצירותיהם זכו לבית טוב, והיא עושה טוב למוזיאון, שהתחדש ביופי של יצירות.
אסף שחם, ״חלום אמריקאי״, 2011.