תמר רבן, ״Dinner Dress : דיבורים על דורה״, מופע ארוחה (1997-8)

אמנות מעוררת תיאבון (לא תמיד) חלק ב׳ / גלעד מלצר

זמן קריאה: 5:36 דקות

אמנות מעוררת תיאבון (לא תמיד) חלק ב׳ / גלעד מלצר
 
אוכל, כפי שראינו במדור הקודם (https://bit.ly/2G2kBQZ) לא רק שמלווה את תולדות התרבות האנושית בכלל ואת תולדות האמנות בפרט, הוא גם נוכח כחומר בפיסול העכשווי. אבל אוכל, אכילה, בישול וסעידה, אינם רק חומרים, צורך ביולוגי, הם גם חלק מרכזי בטקסיות שמלווה אנשים ברחבי העולם: לבד, במשפחות, זוגות, קהילות, כתות ודתות. מהו ליל  הסדר אם לא מיצג משפחתי-דתי? יש טקסט, שירים, פעולות (שפוך חמתך, המתנה לאליהו, החבאת אפיקומן) וסדר אכילה קבוע. יש משתתפים ויש קהל, שבמקרה הזה, כמו כמעט בכל הטקסים הדתיים, חד הם. ומהם הבדלה או קידוש? אכילת לחם הקודש? הקרבת קורבנות? מהם המשתים הגדולים של מלכים ואצילים אם לא טקס אזרחי מוקפד? מטקסי תה ביפן, ועד קומזיצים בשכונה או בקיבוץ, אוכל ואכילה תמיד היוו יסוד מרכזי בחיי התרבות האנושית.

תמר רבן, ״Dinner Dress : דיבורים על דורה״, מופע ארוחה (1997-8) תמר רבן

לפיכך לא מפתיע שמשתים וסעודות כיכבו באינספור ספרים, שירים, מחזות והצגות, והחל מראשית הקולנוע אין כמעט סרט עלילתי בלי שאכילה תהיה מרכזית לסצנות רבות. לכן, לא מפליא שעם התפתחות המיצג במאה העשרים - אמנות שפועלת בצומת שבין אמנות פלסטית (פיסול, מיצב, ציור), לאמנויות הבמה (תיאטרון, מחול, מוזיקה) ואף אמנויות המסך (קולנוע, טלוויזיה, מחשב) - כל הקשור באוכל ובאכילה הפך גם כאן מרכזי. למרות שהנוכחות הן של מיצג והן של אוכל באמנות המיצג הפכה להיות קבועה רק בשנות החמישים של המאה העשרים, מרכזיותו הוכרה כבר על ידי תנועות האוונגרד. הפוטוריסטים שאפו לא רק למהפכה פוליטית ואסתטית, לא רק לביטול החיץ בין האמנות לחיים, ובין סוגי המדיה השונים, אלא גם להכרה במרכזיותם של החושים השונים בחוויה האמנותית, ובכלל זה חוש הריח והטעם. במניפסט הטקטילי (1921) הם ביקרו את ההפרדה המלאכותית בין החושים וקראו לחוות אוכל בנגיעה, שמיעה, ראיה, הרחה וכמובן טעימה. אורחי "ארוחת הערב החושנית" יתייצבו בפיג'מות, יטבלו את פרצופם בקערת סלט למען ייטיבו להרגיש על העור, השפתיים, והלחיים את מגע האוכל. ב"בשר נא מפוצץ על ידי חצוצרות", פיות מלאים בשר נושפים לחצוצרות. גופו של העוף ב"העוף המכני" הונע על ידי סוכריות צבעוניות. לקראת ההוצאה לאור של "המטבח הפוטוריסטי" ב-1931, חברי הקבוצה בראשות פיליפו תומאזו מארינטי ארגנו סעודות-מיצגים כאלה בטורינו ובפריז.
חגיגת החושים במלוא קיצוניותם כיכבה גם בעולמו של סלבדור דאלי שסיפר בראיון "מגיל שש רציתי להיות טבח". הוא מימש חלקית את הפנטזיה הזו בארוחות ערב אורגיאסטיות שארגן ביחד עם אהובתו גאלה בשנות השלושים והארבעים, ובספר מתכונים שפרסם ב- 1973 בשם "ארוחות ערב עם גאלה" ובו מתכונים, צילומים שלו לצד שולחנות המשתים, ותיאורים של מה קרה שם... האכלת אריות מבקבוקי תינוקות, ובליסת צפרדעים חיות. "הפה הוא הדרך הכי טובה שלנו לקלוט פילוסופיה", הוא טען.
 

סלוודור דאלי, ספר מתכונים dali-cookbook-7_mott

כאמור, מיצג החל לפרוח אחרי מלחמת העולם השניה, ואוכל הפך מרכיב מרכזי. אתמקד בכמה יצירות מפתח. ב"ארוחה טקסית" של האמנית האמריקאית ברברה סמית' (1969) שמונה מלצרים לבושים בחלוקי מנתחים הושיבו את האורחים לשולחן שהאוכל, הכלים, והמזון בו נלקחו מעולם חדרי הניתוח והמעבדות. האורחים חתכו את המזון בסכיני מנתחים, שתו ממבחנות, וטעמו ממאכלים של איברים פנימיים או שהוצגו בצורת אברי גוף. "רציתי שיאכלו את יצירת האמנות ויושפעו ממנה", סמית' סיכמה.

"ארוחה טקסית" של האמנית האמריקאית ברברה סמית' (1969) barbara smith ritual meal 1969

המיצג של אלינור אנטין התקיים למעשה בלי קהל, ורק תוצאותיו הוצגו. ב-
Carved: a Traditional sculpture, היא צילמה את עצמה במשך חמישה שבועות (יולי-אוגוסט 1972) בהם היתה תחת משטר דיאטה קפדני וקיצוני במטרה לבחון את אידיאל הגוף הנשי. "למעשה, הגוף אכל את עצמו, כמו שקורה במצבים כאלה", סיפרה אנטין. אכילה אינה כפופה רק למסורות ולזמינות של מוצרים, אלא גם לקודים תרבותיים ואסתטיים,
וכך גם התפקיד שיועד מסורתית לנשים בתהליך.
את המיצג ועבודת הוידיאו שתיעדה אותו, "סמיוטיקה של המטבח" (1975), עיצבה מרתה רוסלר בפורמט של תוכנית בישול טלוויזיונית שבהן, באותן שנים, כיכבו בעיקר בשלניות. בשש הדקות של העבודה היא הציגה בסדר אלפבתי אביזרים, פעולות, ומכשירים שבנו את מערך הדיכוי הנשי כעוד אביזר שימושי. ״כשדיברתי״, סיפרה רוסלר, "החלפתי את לקסיקון 'המשמעות' השימושי של האובייקטים, בלקסיקון של זעם ותסכול".

ברברה רוסלר, ״סמיוטיקה של המטבח״, 1975 thumb_p-x-semiotics-of-the-kitchen

זעם מסוג אחר יצא במיצגים-טקסים-התרחשויות של האקשיוניסט האוסטרי הרמן ניטש       (Nitsch). מאז שנות השישים ניטש מחזיר את האמנות והתאטרון לשורשיהם הטקסיים-אורגייסטיים-פולחניים, במופעים מרובי משתתפים שבהם דם, סוגי מזון שונים, חלב, אברי גוף של חיות, משמשים לפיסול, ציור, ופעולה. אחרי האורגיה הרצחנית של מלחמת העולם ה-II, שגם לה שורשים באוסטריה, האסתטיזציה הזו של בשר ודם מן החי אכן הביאה למחאות של פעילי זכויות בעלי חיים.
 אוכל (וגם יציאות...) הוא אחד הצירים המרכזיים במכלול היצירה של האמן האמריקאי פול מק'ארתי. אחד השיאים היה המיצב-מיצג "הפיראטים הקאריביים" (2005) שהיה למעשה פרודיה על פארק שעשועים ששילב בין מרתפי עינויים, סדרת הסרטים המפורסמת, פנטזיות קולוניאליסטיות, ודמיון סוריאליסטי, הכל ברוטב קטשופ, שוקולד למריחה, ודגני בוקר.

פול מקארתי, "בוסי בורגר״, 1991 מקרתי בוסי בורגר

צרכנות יתר בולמית כיכבה כבר במיצג-וידאו האיקוני שלו Bossy Burger שבו מקארתי', במסכת הילד הג'ינג'י מ-Madd, חובש מצנפת טבח ומאבד שליטה על תהליך הכנת הקציצה האמריקאית האיקונית.
בכל המהומה, המחאה, הכעס, כמעט שכחנו שארוחה היא קודם כל הזדמנות להכרות, לשיחה, וזה בדיוק מה שעשה האמן התאילנדי רירקריט טירואניג'ה (Tiravanija) בסדרה של ארוחות שבישל לצופים שהגיעו לתערוכות שלו מ-1990 ועד לאחרונה. כשהציג ב- MoMA  בניו יורק ב-1992 הוא הצליח לשכנע את המוסד להרשות לצופים-אורחים להסתובב בתערוכה עם קערות של תבשיל קארי שהוכן במקום. המקדש של האמנות חזר, ולו לרגע, להיות חלק מהחיים כשאנשים אכלו, שוחחו, ושוטטו בין העבודות.
משום היותו מדיום חדש המיצג היגר לישראל די מהר, וכבר באחת העבודות המוקדמות שלה (1974), עשתה אפרת נתן שימוש באחד ממרכיבי הבסיס של התזונה המודרנית. בהיפוך לאמירה "אין בוכים על חלב שנשפך", שפכה מראש גרם המדרגות של המדרשה גלוני חלב, כשברקע נשמעו נשים מקוננות. נתן שגדלה בקיבוץ חיברה את אתוס עצמאות הייצור העצמי, העבודה החקלאית החלוצית, עם מאורעות הזמן (רצח בפיגוע), והפיכת הטוהר והלובן לדם, בזבוז, וטראומה.

אפרת נתן, אתוס העצמאות עם מאורעות הזמן, 1974 אפרת נתן

בקוטב ההופכי למינימליזם הסגפני של הפרפורמנס של נתן המיצג 
״Dinner Dress : דיבורים על דורה״, מופע ארוחה שיצרה תמר רבן (1997-8), ואכן מדובר במופע מאד בארוקי בו 24 סועדים הוזמנו לארוחת שף (צחי בוקשטטר ודניאל זק) בת חמש מנות. הארוחה לוותה במוזיקה שנוגנה על כלים אלקטרונים, כלי אוכל וחפצים שונים על ידי אילן גרין כשרבן, בתחילת הערב, נמצאת מתחת לשולחן העגול, ואט אט "בוקעת" ממנו, מספרת על אמה דורה, משחזרת משפטים בגרמנית ובעברית הנוגעים לנימוסי שולחן, בעוד האמנית פנינה רייכמן שישבה בפינה רוקמת את האמירות.
אוכל ואכילה הם אתר זיכרון, תשוקה, חרדה ומשיכה. ארוחות הן המיצג הקבוע שלנו, בין אם הן אינטימיות או רבות משתתפים. אמנים רקחו מהן פארודיות, סאטירות, אורגיות, מטאפורות, אלגוריות, וזיכרונות. אוכל יושב ברצף הכי אנושי בין איסורים למסורות, בין הפרטי לקולקטיבי, בין הגשמי לרוחני. לפעמים אכילה היא עניין סתמי, אבל כשאמנים מטפלים בה היא הופכת להיות מצחיקה, מטורפת, מגעילה, סקסית. אוכל בפרפומנס הוא אולי הגשר הכי מובהק בין האמנות לחיים.

תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
s
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות

כל הזכויות שמורות לבסיס לאמנות ותרבות
CREATED BY FIRMA & Compie. בסיס לאמנות ותרבות בסיס לאמנות ותרבות

רוצה לדעת עוד?