ג׳יימי טאן, פסל עוגה

אמנות מעוררת תיאבון (לא תמיד) / גלעד מלצר

זמן קריאה : 4:48 דקות
אמנות מעוררת תיאבון (לא תמיד) / גלעד מלצר


אוכל הוא אחד הנושאים הפופולאריים בתרבות העכשווית. מוקדשים לו ערוצי טלוויזיה ייחודיים, והתחנות האחרות מפנות לו לא מעט שעות מתוכניות בוקר, פינות, וכמובן שעשועונים, תחרויות ריאליטי, מסעות עם שפים, ועוד כיד המלך, עקרת הבית, או השפית. כבר למעלה מעשור ששפים הם כוכבי תרבות, ומגזינים, מדורים בעיתונות, וכמובן חברות מסחריות עוקבות ומעורבות בנעשה בעולם המסעדנות, תיירות האוכל (סיור טעימות יקבים בצרפת, סדנאות בישול כפרי בטוסקנה, וטיול וויסקי בסקוטלנד ובאירלנד) פורחת, ואיתה התיאבון.
ג׳יימי טאן, פסל עוגה Cake-Sculptures-By-Jamie-Tan-3
בהיותו הכרח קיומי, טבעי שאוכל נכח באמנות מראשית הדרך. מציורי המערות המציגים צייד, ועד תיאורי משתאות רומיים, מהסעודה האחרונה ועד טכסי תה ברישומים יפנים, ומציורי המסבאות ובתי הקפה של האימפרסיוניסטים ועד האגסים של סזאן – אוכל צויר ונחרט באירופה, אסיה, אמריקה ואפריקה בעשרות אלפי יצירות, לפעמים לסמל שפע, בפעמים אחרות מחסור, או פשוט לתאר מה יש על השולחן, בשוק, במזווה.
אבל במחצית השניה של המאה העשרים אוכל הפך להיות חומר שפסלים, מיצגנים ואמני וידיאו ומיצב עושים בו עצמו שימוש. לא מצויר, לא מצולם. האוכל עצמו. אתמקד הפעם רק בפסלים ומיצבים, לאוכל במיצגים נגיע בפעם אחרת.
ונתחיל דווקא בקינוחים. האמנית המלזית-אמריקאית ג'יימי טאן (Tan) אפתה במשך כמה חודשים כחמש עוגות בכל יום, לקראת תערוכה בשנת 2017 שעסקה בהעלמות במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס. למרות ששבעים פסלי העוגות היו כולם אכילים הם לא היו מיועדים למאכל ורק שלטי אזהרה הצילו אותם מהתיאבון של הצופים.
תיאו מרסיה, מפלצת ספגטי Mercier2
גם את "מפלצת הספגטי" (2010) של האמן הצרפתי תיאו מרסיה (Mercier) חובבי פסטה יכלו לנשנש שכן חוץ מהעיניים של היצור שנראה די אומלל הכל אכן עשוי מספגטי. המפלצת שיושבת גלמודה על כסא, מאזכרת מפלצות קש שהיו נהוגות בחגיגות "גירוש החורף" ברחבי אירופה.
הפסלים של צמד האמניות האמריקאיות Lazy Mom  (אמא עצלה) -  ג'וסי קיף (Kief) ופילס מה (Ma) - יפים לא פחות, אבל אולי בשל היותם "מודבקים" בעזרת ג'לטין, ועשויים כמקשה דחוסה, או בשל קומבינציית החומרים הגלויים לעין, הם פחות מגרים את החיך. עוגת יום ההולדת שהאמהות מציעות עשויה מסלט מוקפא עם טבעות בצל סגול ופרוסות גבינה צהובה; פרחי המאכל דחוסים לקוביה שקופה; ועגלת ילדים ורדרדה משלבת בין סוכריות גומי לנקניקים.
לייזי מום. עוגת יום הולדת עם טבעות בצל לייזי מום, תפרחת גיאומטרית, 2014
לאוכל כמובן גם שלל משמעויות דתיות: קידוש, הבדלה, סדר פסח, מאכלי חגים, אכילת הלחם בכנסיה, צומות בכל הדתות, הקרבת קורבנות, חוקי כשרות ועוד, כולם מדגישים את המקום המרכזי של אוכל במעגל החיים הרציף והמקודש. בעבודה ״מיטה״ מ-1980 חוזר האמן האמריקאי אנתוני גרומלי לחינוך הקתולי שקיבל  הן בבית והן בבית הספר הבנדיקטיני. הוא פיסל מ-8640 ככרות לחם  (בניכוי אלו שאכל) מיטה שבה מוטבע גופו: גוף והעדר שהופכים לאמנות ונפש, ריטואל "אכילת" גופו של ישו, שקתולי טוב מחויב לו כל חייו.
אנתוני גרומלי. פסל מיטה מ-8640 כיכרות לחם ארתור גרומלי, מיטה, 1980
אוכל הוא כמובן זיכרון. לילדות, אהבה, מוסד (אוכל צבאי מישהו?), הורות, מסע. לאחר מותו של בן זוגו מאיידס בשנת 1991, האמן הקובני-אמריקאי פליקס גונזלס-טורס (Gonzelez-Torres) החליט להציב לו "מצבות" מתוקות במיוחד. בסדרת הצבות שהפכה איקונית הוא יצר מסוכריות שנעטפו בצלופנים צבעוניים פסלי פינה דמויי מפלים, שטיחים, ערמות ושבילים וביקש מהצופים לקחת אתם סוכרייה לדרך. הפסלים השתנו, נפלו, נשפכו, כורסמו, והזכרון של הליקוק נישא ברחבי העיר, "גופו" הסימבולי נאכל. קילוף העטיפה, המציצה, המתיקות, התשוקה לעוד נכנעים להעלמות. גונזלס-טורס עצמו שרד את המגפה רק עוד חמש שנים.
פליקס גונזלס טורס. סוכריות זכרון felix-gonzalez-torres
זיכרונות והיסטוריה משכו את האמן הצרפתי קדר אטיה (Attia) לארץ הולדתם של הוריו, וספציפית לאזור העתיק של העיר ג'ארדיה שבמרכז אלגיריה. ב-2009 הוא בנה "דגם" של העיר מקוסקוס שבישל, יבש ויצק, והקיף אותו במדבר, כמו "במציאות". על קירות החדר תלה תצלומים של האדריכלים לה-קורבזיה ופרנן פואילו, מאבות המודרניזם, ואת המלצת אונסק"ו להפוך את עמק המ'זאב, שם שוכנת העיר, לאתר מורשת עולמית. אטיה הצליב בין ההישגים האדריכליים יוצאי הדופן, הכמעט מינימליסטים בסגנונם של מבני העיר העתיקה, לבין החיאת המורשות הגיאומטריות באדריכלות המודרנית, ובהחלפת השפעות הדדיות ו"טעמים" בין צרפת (כשער לאירופה) לבין צפון אפריקה.  
אורס פישר. יסודות רקובים אורס פישר, יסודות רקובים, 1998
עודפי מזון, הפצתו וחסרונו מצד אחד, ופגיעה בשטחי גידול הם מהבעיות האקולוגיות, כלכליות וחברתיות הכי משמעותיות כיום. את הפסל שלו "יסודות רקובים" (1998) האמן השוויצרי  אורס פישר הציב על ... יסודות רקובים. המבנה דמוי צריף עומד כולו על ירקות ופירות שנרקבו במהלך ההצבה, מאיימים לשקוע או להפיל את ה"תרבות" שנבנתה עליהם.
אין דרך אחרת לומר זאת, אבל המצב הרבה יותר קשה, שלא לומר נפיץ, בהצבה "פאר מלכותי" של האמנית הקוריאנית  לי בול. כשהציבה לראשונה ב-1998 את הדגים מכוסי הפאייטים שלה ב  MoMA ניו יורק, הריח גרם לצופים להרגיש בחילה, והיצירה הוסרה. בקיץ האחרון בול ערכה מעין שחזור של היצירה, והציבה את הדגים המנצנצים בתוך שקיות ניילון אטומות, אבל המזל הרע היכה פעם נוספת. הפעם במהלך תליית המיצב, אחת השקיות התלקחה, כנראה כתוצאה מתסיסת הדג והמפגש שלו עם חומרים פלסטיים. היצירה שבמקור אמורה היתה למחות על זיהום האוקיאנוסים ועל הפיכת בעלי חיים לפרטי אופנה, ביצעה אקט של מחאה אקטיבית מול עיני וחוטמי הצופים ההמומים.
ווים דלווי. מכונה שמחקה את מערכת העיכול Delvoye_figure_2
אולי היצירה שמטפלת באופן היסודי ביותר במזון היא Cloaca, פסל-מכונה שיצר והאביס - ומאז מואבס בהוראות מדוקדקות - האמן הבלגי ווים דלווי (Delvoye). קלואקה, בלטינית ביוב, ובשפות לטיניות מודרניות, מערכת העיכול, היא הצבה שבה המכונה הגדולה מוזנת מ"הפתח-פה" שלה שלוש פעמים ביום, במזון שאוכל אדם ממוצע. הארוחה מוזרמת למערכת עיכול מכאנית שתוכננה על ידי צוות רופאים, מומחי תזונה, וטכנאים, ומשם, כדרך הטבע, אל עבר "העכוז" והופ! למיכל שקולט את היציאות. תוצרת הארוחות המעוכלות, נמכרת בשקיות קלואקה עם חתימת האמן.
טבע, טכנולוגיה, מדע, אמנות, כולם תלויים במזון, לרוב אמיתי, לפעמים מטאפורי, לרבים בעל משמעויות רוחניות, לאחרים "רק" קיומיות.
ויש מי שעושה מזה אמנות, מההתחלה ועד הסוף.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
אתר זה הינו ארכיון לפעילות בית הספר ומרכז התרבות "בסיס לאמנות ותרבות". המוסד נסגר בשנת 2020. אישור