גל וינשטיין, פרט מתוך ׳המנון׳, 2000 (צילום אלעד שריג)

אנו, האזרחים / גלילי שחר

אנו, האזרחים /  גלילי שחר

מתוך קטלוג התערוכה ״האזרחים״ המוצגת עתה במוזיאון פתח תקווה. אוצרת נטע גל עצמון. התערוכה תינעל ב-5.8.
אנו, "האזרחים", נתיני המדינה, הנידונים לחיים על הארץ, בתחומה, אנו החיים ב"מולדת", אנו גם פליטיה. מאז אפלטון, אנו זוכרים, מייסדת המדינה את מוסדותיה גם בכוח הזה – כוח הגירוש. את מושגי האזרחות עלינו לחשוב לכן גם בנוסח זה, בנוסח הפליטים. והרי בכוח המדינה (זה ה"כוח") להפוך את אזרחיה לפליטים. במובן פוטנציאלי (במובנו של ה"כוח") חי הפליט בגופו של האזרח, סתור בהווייתו.

נוסח זה חל בוודאי, ובתוקף רב על השירה (שראשוני "הפליטים" במדינתו של אפלטון באו כזכור מתחומה). אך נוסח זה חל גם על האמנות. כשאנו (אנו, "האזרחים") מציבים את שאלת האזרח (את השאלה "מי אנחנו?") במרחב של האמנות, אנו שואלים גם בכוח הגירוש ובכוח הוויית הפליטים. אין זה רק הדגש האקוטי שיש להעניק לשאלה זו בעת זו (בכל עת) – ששאלת האזרחים קשורה בתוקף רב בשאלת הפליטים, ושבכל מקום הם נדמים כעת ככפילים. לשאלה זו יש להשיב גם את "הגראוויס" שלה, לאמור: את השיעור ההיסטורי. שאלת האזרחות, גם שהיא מנוסחת כשאלת האמנות, אינה פטורה עוד מן המשקל האמור: על היצירה לשאת מעתה את השאלה, להשתתף בניסוחה, לאפשר לה מופע, לתת לשאלה קול ותמונה, לקרוא בשמה. האמנות נקראת לכן להציב את השאלה במרחב, או מדויק יותר: להעניק מרחב לשאלה, להיות חלל-הזמן שלה. מדובר לכן במרחב של האמנות, שאינו מדומיין בלבד, אלא בו ולראשונה בו – בתחומה של האמנות עצמה, הדברים זוכים גם בממשות מסדר גבוה. זו מעלתה האחרונה של האמנות: שהיא מעניקה לדברים מרחב לניסוח מחודש, משוחרר ורב-ערכי. היא מאפשרת לדברים לצאת-לגלוי ולהופיע לראשונה במשלבים חופשיים. במרחב זה צריך שנשער גם את חופש ההתנגדות.
אנו דורשים לכן את מקומה של האמנות בניסוח מושגי האזרחות. במרחב זה אנו שבים לנסח את השאלה "מי אנחנו" (אנו, "האזרחים"). כשאנו שואלים את שאלת האזרחות בתחומה של האמנות, אנו שואלים, מסתכלים על עצמנו, רואים (בלתי-נראים) מן הצד המנוגד. אנו מסתכלים, רואים את עצמנו בעין של האמנות, רואים-מנגד (רפאל לוזאנו-המר, Surface Tension). האמנות מעניקה לנו, "האזרחים" נקודת מבט, שאינה רק "רפקלסיה עצמית": האמנות שבה כמובן להראות לנו גם את מה שאנו מסרבים לראות: אנו, הצופים, המתבוננים, אנו לעולם גם מושאי-התבוננות (ומעקב) אך בתחומה של האמנות אנו רואים דבר אחר: אנו רואים, כיצד אנו עצמנו הפכנו בלתי-נראים. גם אנו גופים-נעדרים, רוחות רפאים, וגם בנו סתורה הוויית הפליטים. על האמנות להזכיר לנו, "האזרחים", את מציאותו של הכוח הזה, כוחה של המדינה, להפוך את המתגוררים בה ממצויים לנפקדים, מנראים לנעלמים (ג'יאן מאריה טוסאטי, "הומלנד"). משארית כוח זה עלינו גם ללמוד את שיעור ההתנגדות שנותר לנו.
האמנות נקראת גם היא להציב לכן "ראי על הדרך", או מוטב לומר: מצלמה. המרחב הציבורי, המרחב הפתוח של ההוויה האזרחית, נתון להסתכלות מתמדת, להשגחת-על. המרחב עצמו, הגופים הנכנסים ויוצאים בו, הם מושאים לתיעוד ופיקוח. האמנות נקראת גם היא להציב את "המצלמה" שלה במרחב, ולתעד את אופני-התיעוד, לעקוב אחרי אמצעי-המעקב, להשגיח בצורות ההשגחה, ולהוציאם מהקשרם, להציבם מחדש, מהופכים, להסב ולפסוק בהם כראוי (נייט הריסון, Grand Narratives for a new Grand Canyon). כאמור אין מדובר רק בתרגילים אמנותיים של "רפקלסיה עצמית", אלא בפתיחה של אפשרויות חדשות של הסתכלות-מנוגדת במרחב האזרחי. בשיעור דומה תעמיד אז האמנות במבחן גם את אמצעיה שלה.הפסוק בדבר ה"אוטונומיה של האמנות" צריך להיפסק. האמנות נקראת שוב (בכל פעם מחדש) להסתכלות שעניינה הוא התערבות מחודשת בעולם (צחי חכמון, T.A.Z).
צח חכמון, TAZ (אזור אוטונומי ארעי), 2014. צילום: אלעד שריג צח חכמון
אנו, "האזרחים", צריך היה להניח, בני הזמן, בני המקום הזה, ראויים עדיין להיחשב גם כצאצאיה הרחוקים של המהפכה בצרפת. מי יסרב לייחוס שזה שיעורו? אנו, "האזרחים", נחשבים עדיין בניה המאוחרים, ובמידת מה – הבלתי הצפויים של המהפכה, זו שבשעתה עלתה על הבסטיליה והקימה את האספה הלאומית בפריז, ופרסמה את הצהרת זכויות האדם והאזרח, ולימים את החוקה. אך המהפכה היא זו שגם הולידה כזכור את הטרור היעקוביני והעמידה בכיכר את הגליוטינה, והיא ששלחה את "הצבא הגדול" למלחמות באירופה ולכיבושים במזרח. ומגופה נולדה גם הרודנות: דוברה האחרון של המהפכה היה, כזכור, הקיסר. את מושגי "האזרחות" בעת החדשה יש לחשוב לכן גם במתווה זה, הכפול, של עידן המהפכה: החברה האזרחית שהייתה יסוד ל"צבא הגדול"; המשטר  הדמוקרטי הקשור בחובת הגיוס הכללי, והחוקה שאינה שווה דבר ללא שוטרים וסוכנים חשאיים של האלימות הפוליטית. את שיעורה של המהפכה – ואת השארית שלה, יש לשער תמיד גם באקסטזה של האלימות ובתביעת הנקם (כריסטינה לוקס, ResonedLiberty).
אך את שיעורו של האזרח, המהפכן-לשעבר, יש ללמוד גם בדיוקן איש-ההמון, השב ועולה בשטחי ההפקר של החוק. מרחבי השיטוט, שדרות העיר הגדולה, וההתכנסויות ההמוניות באצטדיון (אייל סגל, La Rivoluzione), מועתקים היום גם אל אתרי הרשת. את הווייתו של האזרח עלינו לחשוב לכן תמיד בכפולות אלו: החייל, השוטר, איש-ההמון והפליט, הם שמותיו-הנרדפים. אך מה יוותר שמו הראוי? כיצד ראוי האזרח להיקרא, ובשם מה, ולמען מי?
את שאלת האזרחות, גם ובעיקר שהיא מנוסחת במרחב של האמנות, בחלל ובעין, עלינו לדרוש לכן במשקל זה – ההיסטורי. זהו, אמרנו, "הגראוויס" של השאלה– משקל היתר שלה. ואולם אין מדובר בתולדה היסטורית בלבד, אלא בתכנית המטאפיזית של ההוויה בעת החדשה: המחשבה הכללית, מחשבת החוק, האוניברסליות, אם לשוב ולצטט את הגל, היא זו שגם הביאה לעולם את "הרובה", את הקטל ההמוני, חסר-השם של זמננו.סוגי ההרג, הרדיפות, סוגי הממשל וההשגחה של הזמן הזה (שאנו, כאמור, צאצאיו המאוחרים) הם גם נגזרות של מחשבת החוק. כשמדובר על האלימות בעת החדשה אין מדובר בתאונת עבודה היסטורית בלבד, או בסטייה של המהפכה האזרחית, אלא בארגון מחודש של הכוח. והכוח, כידוע, הוא מן הבריאה.
התביעה האוניברסלית של מחשבת החוק – להיות בעל תוקף בכל מקום ובכל זמן (ובכל הנסיבות), תתבטא לכן גם בתכנית האבסולוטית של הכוח – בתביעה לחול על כל בני-האדם, במרחב-הזמן-כולו. ההיגיון המייסד את מושגי האזרחות, ההיגיון הכללי, הוא גם ההיגיון של כפיית הכוח המוחלטת – באשר זו ממשית או סימבולית. בין סכנותיו של האזרח יש למנות לכן את סכנת ההכללה, הביטול הדיאלקטי של כל פרט ופרט, ויצירתו של ה"טיפוס", האדם-ההומוגני, האדם החד-ממדי, שהווייתו מתכנסת בקולקטיב (גל ויינשטיין, Anthem).
גל וינשטיין, פרט מתוך ׳המנון׳, 2000 (צילום אלעד שריג) גל וינשטיין המנון
ואולם, האם לא הייתה אמורה מחשבת האזרחות להציע בה בעת, ובעיקר – אינדיבידואליזציה? לקלקל את השורה, ולייחד את היחיד? בוודאי. אך המחשבה הפרטנית (ובמידת מה "ההפרטה" עצמה) אף היא נגזרת של התביעה האוניברסלית. אין לפרט מקום בעולם אלא כפריט באינוונטר, כלומר כבר-תמיד מוכלל, מצוי-בהכללה. תרגיל בסיסי בשפת האמנות עשוי היה לסייע לנו ליישב זאת: אין הפרטי נחשב אלא מתוך זיקתו לגשטלט, כלומר לצורה הכללית. ולכן מה שאנו מכנים בשם "פרטים"הם גם ביטוי לדרגות חופש משניות בתחומו של הכלל. גם לאזרח אנו רשאים לייחס חירויות מדרגה זו בלבד. אין הוא חופשי לעשות כפרט אלא את מה שהעניק לו הכלל. זו תחבולתה של הדמוקרטיה. אך תחבולה זו מוכרת גם בתחומם של מסדרים אחרים, כגון סדר הקפיטליזם: חירויות הפרט משועבדים מראש על-ידי מוסדות המדינה אך גם על-ידי רשתות ההון והמסחר. את "היום החופשי" שב האזרח לכלות בקניונים.
האם בכוחו של האזרח לקום ולערער על כך? כמובן. איש אינו חושב להמעיט למשל בכוחה של זכות הערעור לפתוח פתחים לתמורות בחוק. והרי לכך נקרא האזרח בעת הערעור: הוא נקרא לשוב לתחומו של החוק, להתאסף שוב בספיו, ולדרוש תיקון לעוולה (ארנון בן דוד, בית המשפט הגבוה לערעורים). ואולם האם יוכל הערעור לעורר את האזרח להתנגדות בשיעור רב? האם יקרא למעשים גדולים ונוראים בשמה של תביעת הצדק – זו שלעולם אינה מוצאת מענה וסיפוק בתחומו של החוק? האזרח כאמור מוגדר בתחומו של החוק, רדיפת הצדק תוביל אותו לכן מחוץ לתחומו-שלו. פירושו של דבר, יש להניח, הופעתו של מיכאל קולהאס חדש, זה שהפריז כזכור במידה אחת, והוציא עצמו מן הכלל.
אך היוצא מן הכלל, לאמור: "יוצא-הדופן", אף הוא אינו ניצל כידוע מן השררה. אדרבא, האלימות שמחוץ-לחוק, זו החלה על פרטים או קבוצות "יוצאות-דופן", האלימות של "מצב החירום", אף היא מסוגות הכוח של הריבון. בכוח זה יחיל חסד ורחמים על נתיניו, אך גם יפיל את השמיים על ראשיהם. את חזרתם של גיבורי-העל יש לייחס לכן להגיון בדבר "האלימות האלוהית", זו היורדת משמיים ופוסקת באחת על החיים. סוכניה של האלימות הקוסמית הזו הם אזרחי-העולם, גם אם הם נוטלים עדיין את מידתו של חצי-אל, זה שהחוק חל כידוע על מחצית-חייו בלבד. במחצית האחרת הוא נקרא למשימות של הצלה או הכחדה המונית (סשה פרבר, Batman). ואולם גם את הפנטזיה בדבר "המושיע" שב ותופס לבסוף הריבון, שיש לו, כבר למדנו, סוגים שונים של כוח.
סשה סרבר, באטמן, 2017 (צילום אלעד שריג) באטמן סשה סרבר
הפליט, שאמרנו לראותו ככפיל, ולכן גם כביטוי לסתרי הווייתו של האזרח, הוא בתורת מבשר. הפליט, המובל אל מחוץ למחוז, אל מחוץ-לחומות, המגורש מחוץ לגבולותיה של החברה האזרחית, השבוי במרחבי הביניים של ההגירה-הכפויה, המושלך לשטחי ההפקר של החוק, יהיה לכן גם לעדות. האין זה אותו "איש מן הישוב" הבא אל שער החוק, למעוד בפני שומר-הסף? להעיד על המרחב הריק, על הכוח? על האמנות להשיב את האזרחים אל השערים, להחריד את השומרים מן הסף. ואולי לשלב פעם עמם ידיים, ולצאת כך בצעדה (בועז אהרונוביץ, Citizens)– לצעוד ולשיר. ובפעם אחרת לפתוח עמם במחול (ג'וליה קורק, LuchaLibro). והרי שטחי ההפקר הללו, אזורי הסף, של החיים האזרחיים, הם גם מרחבי המפלט, שבעבר אפשר היה לכנותם גם בשמות קרנבליים. כאן האזרח שב כרקדן, כשחקן או כשוטה: כאן הוא מתנסה שוב בגופו ושב להוויית-היצורים, רטט משונה עובר באיבריו, הוא חש שוב את החירות של החי על הארץ. יומו הוא כיומו של המלך. אך היום הזה קצר, כידוע, ובסופו שב הסדר אל כנו, ומן הריקוד יוותר שארית-דיוקנה של אמנות קודרת, מושפלת ופניה – פני מדוזה (פדריקו סלמי, The Waltz).
במרחבים אלה, שטחי ההפקר של החוק, יש לשער עדיין את שארית כוחו של האזרח, לחרוג מעצמו, להתעורר, לערער, להיות שוב בכוח ההתנגדות. על כך (ולא רק בשל כך) ראוי האזרח ל"המנון". והרי היום, בעת שירת ההמנונים, האדם ההגון נקרא לעמוד ולשתוק, לשכוח את המילים או לזייף כהלכה את נגינתו הכוזבת. ראויה לו לכן שירה אחרת, שאינה קוראת אותו עוד לדום (יעל פרנק, With My Princesses at Heart).
גם האמנות נושאת היום בכל מקום את כיסא הכבוד. גם בעידן "מות האלוהים", ואחרי "רצח המלך", לא נשמט עדיין כסאו של הריבון. אך בכוחה של האמנות לשאת אותו ריק (זוהר גוטסמן). האם תהיה זו עדות נוספת על הכוח-הנעלם, המשחית באמת, שאינו יודע גבולות, ומזמן כבר חרג ממקומו? על כסאו הוא מציב היום ממלאי-מקום, בובות-מתחלפות, רודנים, ומנהיגים כוזבים הנשבעים לשווא בשמו של האזרח. בכוח זה (הכוח במובנו הריק אך הממשי ביותר), למדנו, נישא היום גם האזרח כרוח רפאים. אך עלינו ללמוד זאת גם אחרת: בה בעת מציעה האמנות כיסא שאינו ראוי עוד לישיבת מלכים. והרי הכיסא של האמנות (אם מותר להיזכר שוב באפלטון) אינו ראוי כלל לישיבה. "החפצים" של האמנות שהוסבו כהלכה מערך-השימוש שלהם חוזרים להיות דברים (Dinge), במובן הממשי ביותר – דברים בזכות
עצמם.
זוהר גוטסמן, סולם ריכטר, 2017 (צילום אלעד שריג) מתוך חלל התערוכה אזרחים צילום אלעד שריג
האמנות מעניקה למחשבה גופים, ולעיתים היא מעניקה לדברים גם שמות ראויים. ברשותה של האמנות ליצור "דמויות", מתווים ראשונים למחשבה שיש לה עדיין דרגות חופש והסתכלות. הגיון זה חל גם על מושגי "האזרח". האמנות מציעה מרחב, חלל, להציב בו תמיד-מחדש את השאלה, בנוסח כפול, "רפלקטיבי". אך למדנו כי המבט של האמנות אינו חוזר לעולם אל-עצמו, אלא מסמן ומאפשר צורות הסתכלות משוחררות בעולם. זה העיקר שנותר: האמנות עודה מחנכת אותנו להסתכל כראוי: להסתכל-מנגד, לראות בכפולות. ההסתכלות מחייבת לכן אותנו לצאת-מעצמנו, לראות עצמנו מחדש (את הגופים הבלתי-נראים הסתורים בהווייתנו), לנטוש את אזורי הנוחות, להתנגד, לחשוב ולהיות בכוח-הפליטים. בשיעור זה, באזורי ההפקר של הדמוקרטיה, במרחבי הביניים של האמנות עצמה, עלינו לשער גם את אפשרויותיה של ההתאספות הבאה, את שעתה של האזרחות העתידה לבוא. לשעה גדולה זו אנו חייבים לקוות עדיין.
אך גם בשעה זו, בעידן זה, "העידן הטכני", המבט של האמנות יוותר מבטו של הרגע-החולף. ההתאספויות הנעשות בתחומה הן, כידוע, קצרות מועד. על כך מוסבת חתימתה של האמנות, שמה הראוי, המיוחד, סימן האצבע שלה (גל ויינשטיין, Can't Put My Finger).
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.