שחף בן שעיה פרט מתוך וידיאו ״האחר האחר״, מתוך תערוכת הגמר בבית ספר פרדס

האמנות היא הדת החדשה / רעות ברנע

האמנות היא הדת החדשה
מאת רעות ברנע
 
בשנים האחרונות יש עלייה במספר הסטודנטים הדתיים הלומדים אמנות, ויותר ויותר יוצרים דתיים מעורבים בשדה האמנות. הדבר מעיד על  שינוי דו סטרי: גם ביחס לאמנות במגזר הדתי וגם על שינוי ביחס ליהדות בשדה האמנות. 
בשנים האחרונות רואים יותר ויותר יוצרים דתיים שנכנסים אל לב המיינסטרים התרבותי בישראל: אם זה שולי רנד במוזיקה או רמה בורשטיין בקולנוע, החברה הדתית של היום כנראה פתוחה קצת יותר לקבל את אלה העוסקים ביצירה. תהליך דומה לזה שקרה במוזיקה ובקולנוע מתרחש היום בעולם האמנות הפלסטית. אמנים דתיים שפעילים בסצנה המקומית, עניין שהיה נדיר וכמעט לא קיים לפני 10 שנים, הם כבר עניין יותר נפוץ. נכון, מדובר עדיין בבודדים, אבל העובדה הזו, וגם התהליכים שעוברת החברה הדתית עצמה מבפנים – הם ככל הנראה אלה שמעודדים יותר צעירים להרשם לבתי הספר לאמנות. כאשר פנינו לבתי הספר הגבוהים לאמנות (בצלאל, שנקר, ויצו, המדרשה וכו'), במטרה לבדוק האם חלה עלייה בכמות הסטודנטים הדתיים בשנים האחרונות, ענו כולם את אותה התשובה, בוריאציות מעט שונות – תשובה שגורסת שבית הספר לא מחזיק בנתונים כאלה כיוון שעבורם כל סטודנט הוא שווה, לא משנה מאיזה רקע הגיע. עם זאת, מספרים אנשים המקורבים לסצנה האמנותית דתית, כי כן רואים עלייה במס' הסטודנטים בשנים האחרונות.
רעיה ברוקנטל, Rabbi Larry, רישום מתוך סדרת עבודות kosher style כתבה רעות ברנע
"אני סיימתי את בצלאל בשנת 2000" מספרת האמנית רעיה ברוקנטל, "ובזמני המצב היה מאד שונה. הייתי האישה הדתייה היחידה במחלקה לאמנות, איתי היה אולי עוד בחור אחד. אני יכולה להגיד חד משמעית שהיום יש יותר סטודנטים שמגיעים ממקום דתי ובוחרים להשאר בו גם כשהם נכנסים לתוך עולם האמנות, לפחות בשלב הלימודים. ישבתי לא מזמן באחת הוועדות של פרס אמן צעיר של משרד התרבות ואפשר היה לראות בקורות החיים יותר מועמדים שהגיעו מרקע של לימודים בישיבה או באולפנה, כולם בוגרים בתי הספר הגבוהים לאמנות. גם מההכרות שלי בשטח, אני נתקלת באמניות שאני יודעת שהן דתיות, חלקן הגדול גם נשואות ולא מוותרות על הניראות הדתית, כלומר במקרה הזה כיסוי ראש. צריך להביא בחשבון שרוב הליבידו של צעירים דתיים בגיל הזה מופנה ליצירה מסוג אחר, שעוסקת בעיקר בהקמת משפחה ובהתיישבות, במלאכה ציונית שהיא דומיננטית מאד, ולכן אין ספק שיש שינוי גם במובן התרבותי הפנים-מגזרי. יש הבנה שאי אפשר לא להתייחס ליצירה אישית, למרות המימד הקולקטיבי הדומיננטי, וגם הבנה שאדם חייב לקחת אחריות על עולמו הרוחני והתרבותי. כשאני הגעתי לבצלאל, בהרבה מקומות הרגשתי שאני צריכה 'מתאם'. הרבה דברים הרגישו לי כשיח ביני לבין עצמי, זה לא היה שיח שעורר דיון או דובר בכיתה. היום יש חירות גדולה יותר שמעוררת שיח בנושאים שונים בתוך המסגרות האלו. אני חושבת שככלל היחס ליהדות באמנות הישראלית משתנה. הרבה שנים העניין הזה היה מודחק. אני זוכרת את עצמי חושבת על היבטים יהודיים בעבודות שלי ואומרת לעצמי 'זה לא טוב'. היום זו שאלה שכבר מציפה מעגלים רחבים הרבה יותר של דיונים ושיחות".
אריק וייס, מתוך התערוכה ״טוטפות״ אריק וייס - רעות ברנע
"זה לא קל לאדם דתי לעסוק בתכנים שמצפים ממך לעסוק בהם כשאתה עושה אמנות" אומר האוצר ד"ר גיא מורג צפלביץ, כנראה האוצר הדתי הפעיל ביותר בסצנה המקומית (שאצר לאחרונה את התערוכה ״טוטפות״ של אריק וייס). "כשאתה לומד אתה בכלל בבעיה, כי אתה לא יכול לצייר עירום ולרוב גם מעדיף לא לצייר פוליטיקה. הרבה דתיים נזהרים כי הם לא רוצים 'לשרוף' את עצמם בחברה שממנה הם מגיעים״.
מורג צפלביץ הוא אמנם חוזר בתשובה שהתחנך בבית אמנותי מאד, אבל הוא מספר שגם אצל הדתיים מלידה שהוא מכיר יש היום יותר פתיחות בנושא. "יש היום כמה וכמה אמנים דתיים פעילים שכנראה הם גם אחת הסיבות שמעודדות צעירים ללכת ללמוד, כבר יותר קל היום לקבל 'אישור'״, הוא אומר. ״האמנים הדתיים לא מאוגדים בשום צורה אז יש להם כוח יחסית מוגבל בסצנה המקומית, אבל זה לא אומר שהם לא פעילים. אני תכננתי בעבר לעשות תערוכה שחוקרת את הנושא הזה אבל הבנתי שזו צריכה להיות תערוכה הרבה יותר גדולה ומקיפה ממה שיכולתי לעשות באותו הזמן. כן רואים בתערוכות סוף שנה של בתי הספר למשל יותר בוגרים דתיים מדי שנה".
לצד הסטודנטים הדתיים שלומדים במסגרות ה'רגילות', הולכות וקמות גם מסגרות ייעודיות לקהל הדתי. הותיקה היא מכללת אמונה, לנשים בלבד, שפועלת בירושלים מאז שנות השבעים. לפני חמש שנים חבר בצלאל לבית הספר לאמנויות לציבור החרדי "אמן" בירושלים ופתח מרכז חרדי עם תכנית לימודים אקדמית באמנות ואדריכלות – גם הוא לנשים בלבד. לפני ארבע שנים נפתח בית הספר המעורב הראשון ללימודי אמנות גבוהים – בית הספר פרדס בגבעת וושינגטון. את בית הספר הקים לפני 4 שנים האמן פורת סלומון. סלומון, בוגר בצלאל, מפעיל את בית הספר בשיתוף פעולה עם המדרשה לאמנות בבית ברל, כך שהתלמידים זכאים בתום 4 שנות הלימודים לתואר אקדמי ותעודת הוראה. מבקר האמנות יונתן אמיר ("ערב רב"), חבר לסלומון לטובת הקמת בית הספר וגם מלמד בו מספר קורסים.
אמיר מציין שיש מגוון רב של סטודנטים. ״יש 30 תלמידים בכיתה שזה אומר 30 סוגים של דתיים״, הוא אומר. ״יש תלמיד חרדי אחד, תלמידים חוזרים בתשובה וגם דתיים לשעבר. בית הספר הוא בית ספר הלכתי, לכן אין לנו למשל שיעורי מודל עירום. אבל אנחנו כן דנים בסוגיות שאולי חלק מהתלמידים ירגישו איתם לא בנוח, כמו סוגיות של צניעות וסוגיות לגבי מהי תפקידה של אמנות. יש הרבה דיונים וגם הרבה ויכוחים".
אתה רואה עלייה בהתעניינות של צעירים לגבי לימודים במקום?
"בהחלט. בשנה הראשונה היינו צריכים ללקט תלמידים עם פינצטה, בשנה הרביעית הם כבר באו אלינו. גם בתיכונים ובאולפנות הולכות ונפתחות יותר מגמות לאמנות".
ולמה לא ללכת ללמוד בבית ספר 'רגיל' לאמנות?
"דתי יחיד בכיתה הוא עניין קריטי, לא בגלל שאלות של הדרה אלא בגלל שיש לו קושי ליצור שיח כשהוא מגיע מעולם כל כך שונה מיתר התלמידים והמורים. החוויה של פורת בבצלאל לא היתה חוויה רעה שבגללה הוא החליט לפתוח את בית הספר, אבל אלא אנשים שצריכים לקחת עולם תרבותי ורוחני שלם ולשים אותו בצד".
שחף בן שעיה פרט מתוך וידיאו ״האחר האחר״, מתוך תערוכת הגמר בבית ספר פרדס רעות ברנע2
"מה שהכי מעניין אותם זה המגזר שלהם" מסביר אמיר, "לא מעניין אותם 'להלחם' באמנים חילוניים. יש חילונים שמבוהלים מהעניין הזה, מבחינתם זוהי עוד 'השתלטות', הם מדמיינים איזה נפתלי בנט עם מכחול בין השיניים שיסתער על גלריות. אבל זה שהם לא באים להסתער זה לא אומר שהם לא שואפים להיות חלק מהשיח או להציג במוזיאון ת"א. אני חושב שהם כן מתחילים גם לחשוב על מסגרות משלהן להציג בהן, אבל זה עוד מוקדם מדי להצביע על מהלכים כאלה. אנחנו כן מעודדים אותם ליצור את המסגרות שלהם, את בתי הקפה שלהם, את האוצרים והאמנים שלהם. לייצר סצנה. אחרת הם יישארו בגדר התגנבות יחידים לתוך הסצנה הכללית".
גם האמן (החילוני) אסי משולם מלמד ב"פרדס". "אני מלמד בשני מקומות, בפרדס ובאוניברסיטת חיפה" הוא מספר. "מהבחינה הזאת אני נמצא בצומת מאד מעניין מבחינתי, כי בפרדס אני פוגש ביהודים דתיים, ובחיפה אני פוגש בעיקר בתלמידות נוצריות, מוסלמיות ודרוזיות. קטונתי מלהגדיר מגמה, אבל אני חושב שעצם הנוכחות של בית ספר כמו פרדס בשדה האמנות - במיוחד מאז שהם החלו לשתף פעולה עם המדרשה וסטודנטים חובשי כיפה התחילו להסתובב בה - יש איזו נורמליזציה של התופעה. נראה לי שבזמן האחרון הסצינה ה'חילונית' מעכלת אותה טוב יותר. אבל זה כמובן לא התחיל שם, כי אמנים כמו נחמה גולן, אבנר בר-חמא, אודי צ'רקה, אריק וייס ואחרים כבר נוכחים ואף בולטים בסצינה מאז שאני זוכר את עצמי כאמן". 
מה לאמן כמוך ולסטודנטים דתיים?
"באופן אישי לי מאד מעניין. עצם ההזמנה של יונתן אמיר ופורת סלומון, שאבוא ללמד בפרדס כבר משנתו הראשונה, הבהירה לי מההתחלה כי מדובר במקום פתוח שמבקש דווקא לאתגר את השיח. אמן כמוני, שעוסק בדת מכיוון קצת מתריס, נוטה לזמן התנגדויות בקרב אנשים שרגישותם לדת גבוהה מהממוצע. הקונפליקט שלי עם פרדס, באופן לא מאד מפתיע, דווקא לא בא מהכיוון הדתי כי אם מהפוליטי, היות ועל פי רוב האמונה היהודית באה בזיקה עמוקה לציונות ימנית. אז אוקיי, אני אשתדל לא להראות ציצים בשיעור, אבל על פוליטיקה אני לא תמיד מצליח להתאפק. בהתחלה קצת חששתי מהעניין, אבל מאד מהר גיליתי שלשיח ולהיכרות יש הרבה כוח, ושלולא הייתי מעורב באחד כזה, אולי לא הייתי מכיר את מורכבותו של העניין עד הסוף, שיש להודות שלעתים הוא גם מייאש״.
 
רעות ברנע היא כתבת האמנות של כלכליסט
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.