הענן של בלדסארי / יונתן הירשפלד

הענן של בלדסארי / יונתן הירשפלד
 
על היפוך התפקידים בין המייצג למיוצג
 

ב 1972 צילם ג'ון בלדסארי סדרה של צילומים בהם הוא נראה מהצד על רקע קיר שחור כשעל הקיר מודבק צילום של ענן. בסדרת הצילומים מנסה האמן המושגי (יליד 1931) לנשוף עשן סיגר מפיו כך שייצא ככל הניתן דומה לענן שבצילום המודבק לקיר. כך, בהיפוך אירוני של הצורה הרגילה בתולדות האמנות, הופך המיוצג לקבוע והסימן המייצג לבר חלוף. המיוצג לעומד והמייצג לנע ברוח. המיוצג לשטוח והמייצג לתלת מימד. המיוצג למנותק מסדר החיים הרגיל והדימוי לאורגני גופני חי ונושם תרתי משמע. 

במובן מסויים מקדימה עבודה פשוטה ואלגנטית זו את המהלך הפילוסופי של בודריאר שייכתוב בספרו על הסימולקרה ב1980: "האנשים אינם מביטים עוד זה בזה: לשם כך יש מוסדות. הם אינם נוגעים עוד זה בזה: לשם כך יש תרפיית- מגע. הם אינם הולכים עוד, הם עושים ג'וגינג. בכל מקום ממחזרים את הכישורים האבודים או את הגוף האבוד, או את החברתיות האבודה, או את הטעם האבוד של המזון. ממציאים מחדש את המחסור, את הסגפנות, את הטבעיות הפראית שדעכה: אוכל טבעי, מזון בריאות, יוגה..."

בעבר כתבתי רבות על ציורי העננים של ראוסדל. ככל שיעשה האמן את עבודתו טוב יותר, ביותר שכבות של צבע השמן, כך ייראה הענן גשמי פחות. העננים של ראוסדל הם תמיד תיאולוגיה. הם תמיד הדהוד לצורות הקיימות בנוף.
אפשר לומר שראוסדל מצייר את אלוהים עושה את העבודה של בלדסארי
בואו אם כן נתחיל מההתחלה. בהתחלה ישנו עולם וישנה האמנות. האמנות מקבעת דימוי של העולם שהוא בר חלוף. היא מיצרת באופן מלאכותי סימן לטבעי. בציורי הנוף ההולנדי חוזרים העננים על הצורות של העצים והענפים וההרים. נדמה שאנחנו לא לבד בעולם. שישנה כאן נוכחות יוצרת. שיש איזו אמת צורנית טמונה בעולם שמוכיחה את קיומו של האל. עם המהפכה של קאנט, וספציפית יותר של הגשטאלט (גומבריך למשל כותב: "תמיד ישנו דימוי בעננים!") אנחנו מגלים שמי שבונה את הדימוי בעננים זה המבט שלנו. או אז מגיע בלדסארי ובהבל פיו, אפשר לומר, הופך את התמונה על פיה. עבודתו של בלטאזרי כמו מנבאת את עידן השיבוט בו יהיו השיבוטים העתקים חיים ונושמים של האדם שפינה את מקומו ונעשה לדימוי היסטורי ארכיוני.
המלחמה הנצחית בה שרויה מדינת ישראל תעבור מן הסתם את אותו התהליך: התקשורת שמגנה את המלחמה אבל ניזונה ומתפרנסת ממנה תהפוך את המתים ברחובות לדימוי, למדיום חי ונושם המדווח אודות ציוויליזציה ישראלית שמצד האמת לא תהיה אלא דימוי, או במובן חמור יותר- פרסומת.
שהרי, המאפיין המובהק של העידן שלנו (וגם זו, היא הבחנה שבה הקדים בלטאזרי את בודריאר) הוא ההשתלטות של הפרסומת על כל השדות. הפרסומת חדלה להיות אמצעי (למכור סחורות נגיד) והפכה להיות מדיום. סרטי קולנוע הם פרסומות, תכניות הטלוויזיה הם פרסומות, החדשות הן פרסומות ולבסוף יהיו חיינו (למה לבסוף? שמא לא פגשנו מימינו אדם שקיעקע בר-קוד או סימן אחר של תרבות הסחורות על עורו או שהשכיר את גופו כפירסומת?) לפרסומת.
כוחה של האמנות המושגית היה בדיוק בכך. המעשה האמיתי - אותו עישון של עשן סיגר במטרה לחקות את הענן, אותה פעולה בזמן ובמקום שבו נעשתה - אינו ניתן להפיכה לסחורה (רק התיעוד שלה) ובכך הוא משמר שארית של המציאות.