השבוע בעולם האמנות / דבי לוזיה 7/6/16

זמן קריאה : 4:38 דקות
השבוע בעולם האמנות / דבי לוזיה 7/6/16
טרטקובר במוזיאון תל אביב

דוד טרטקובר חובש לא מעט כובעים. הוא קודם כל מעצב (זוכה פרס ישראל) אבל הוא גם אמן וגם אספן. כך גם התערוכה שנפתחה בחמישי שעבר במוזיאון תל אביב מסרבת להיכנע לקיטלוג מסורתי. יש בה כרזות, רישומים ועיצובים של טרטה אך יש בה גם קיר ענק, גדוש בעבודות של אמנים אחרים ומקורות השראה מתוך האוסף העצום שלו. קיר זה, שעבורו מהווה חלק חשוב של התערוכה מגדיר אותו לא פחות מהיצירות שלו עצמו.
טרטקובר מגיב למציאות הפוליטית כבר יור מ-40 שנים ותערוכה זו מציבה מולנו מראה עוצמתית את המורכבות הבלתי אפשרית של להיות ישראלי במדינת ישראל. 
David Tartakover, drawings from work-diaries3
בוגרי תואר שני בבצלאל

ברחוב סלמה 60 בתל אביב נפתחה השבוע תערוכת הגמר של בוגרי התואר השני של בצלאל. סיבוב חטוף ראשוני בתערוכה יצר אצלי רושם די רע. רוב התצוגות נראו מרושלות, שלא לומר מכוערות. סיבוב שני כלל שיחות עם הבוגרים ובו נחשפו עומק מחשבה ותהליכי עבודה מעניינים המרפררים גם לתולדות האמנות המקומית. ועדיין, יש הפער הזה בין הרעיון היפה לבין הביצוע החלש. אציין שתי עבודות חריגות: עדי פלומן  (שיצרה את הדימוי לעיל) מציגה תערוכה מוקפדת על גבול הסטרילי. פלומן גם לא נכנעת לשום קטגוריה אמנותית. היא יוצרת דימויים וירטואליים המודפסים וממוסגרים באלגנטיות. במבט ראשון לא ברור אם מדובר בצילום של אובייקט קיים. העיסוק שלה הוא בתמיכה, הישענות וביחסים השבריריים בין התומך לנתמך. 
העבודה השנייה היא של טל רוזן, המגדיר את עצמו כאמן מיצג ומיצב אף שלתואר הראשון למד צילום. גישתו לאמנות היא הוליסטית ומייצגת את האמן החדש שהוא ״גם וגם״ מעצם הגדרתו כאמן. מאז שסיים את התואר הראשון ב-2012 כבר זכה להכרה לא מבוטלת בפרויקטים הרב-ממדיים שיצר. בפרויקט הנוכחי, ששמו "למרות שבמקור זה לא שייך לאף אחד"  יושבים ארבעה פרפורמרים שתופרים קליפות מלפפונים במכונות תפירה. הרצפה מתחת למכונות התפירה מכוסה בסומאק סגול וריחני שרכש האמן בטורקיה. פרפורמר נוסף מדריך את הקהל ומחלק מיץ סומאק. העבודה כוללת גם קטיף סומאק ופיקניק ב"הר הסומאק" אשר בעמק חרוד (הארוע יתקיים ב-12 ביוני).
"הפרויקט הוא לא תצוגה קלאסית אלא יצירת מכניזם פועם העוסק במקומיות במובן הרחב. החל מנקודות המחברות אותנו ללבנט, כמו הסומאק שגדל בכל האזור והובא לארץ לפני אלפי שנים לצורך תהליך הבורסקאות (עיבוד העורות, ומכאן שמו העברי - אוג הבורסקאים), וכלה במלפפון אשר משנה את עורו והופך, בעזרת עמלנות הקילוף והתפירה, לחומר אחר בתרבות חדשה-מדומיינית".
טקסט אמן הוא חלק מדרישות התוכנית, עליו מקפיד ניקולא טרצי, ראש התוכנית לתואר שני. זוהי דרישה חשובה בעידן שבו יש צורך בתיווך בין האמן לבין הצופה, במיוחד בתערוכה שכזאת. 
דבי לוזיה
 אידסה הנדלס בביתן הלנה רובינשטיין

אידסה הנדלס, אמנית קנדית ממוצא גרמני חובשת אף היא כמה כובעים, וביניהם כובע ברט שחור גדול. נוכחותה הדרמטית תואמת את הדרמה שהיא יוצרת בתערוכה החדשה שלה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב המחולקת לשלושה חלקים ובמרכזה מיצב ענק המכיל 150 בובות, רובן בגודל טבעי, אותן אספה האמנית במשך 20 שנה. מדובר בבובות עץ שבהן השתמשו אמנים כתחליפים למודלים אנושיים. בובות אלה נוצרו בין השנים 1930-1520 והן גם מרשימות וגם מעוררות אי נחת. החלל המרכזי מלא פרטי ריהוט ומוקף מראות, חלקן מעוותות והבובות מסודרות על ספסלים כאשר במוקד אור הזרקורים עומדת בובה אחת על במה משולשת קטנה וכולם נושאים אליה עיני עץ.  ברקע מתנגן פסקול שהוא חלק אינטגרלי של המיצב. מי המוצגים ומי הצופים? - זו שאלה שעולה בעת הביקור כאשר המבקר יכול להרגיש שכל הבובות בעצם מסתכלות עליו. הנדלס מציגה את עצמה גם כאמנית מושגית, גם כאוצרת וגם כאספנית. גם כאן מיטשטשים הגבולות בין חלקי העשייה השונים. לסיכום, תערוכה מאוד מיוחדת, שאף פעם לא ראיתי דומה לה. היא מבוססת על מקורות השראה שהם גם רליגיוזים וגם פולקלוריסטים ודווקא חיבורים אלה הם החלשים והמאולצים בעיני. אבל זה לא מוריד מעוצמת החוויה. 
לוזיה1
גם עשיר וגם נדיב

יש פרויקטים פילנתרופיים שהם מעבר לדימיון הישראלי-מקומי כמו Nordart, למשל. מדובר בתערוכת אמנות בינלאומית המתקיימת בעיירה Büdelsdorf מצפון להמבורג, גרמניה (מאוד קרוב לגבול דנמרק). מזה 18 שנה משתתפים בה כ-250 אמנים בינלאומיים. ומזה כחמש שנים מוזמנת מדינה אחת להיות Focus Country – המדינה שבמוקד או במרכז התערוכה. המדינות שהוזמנו עד כה היו: סין. המדינות הבלטיות. רוסיה. מונגוליה והשנה מוזמנת ישראל!
סדר הגודל הוא עצום: 20 אלף מ"ר של חללים פנימיים ועוד 80 אלף מ"ר של מרחבי דשא שבהם ממוקמים פסלי חוץ.
התערוכה מתקיימת בתוך מתחם מפעלי הברזל נטושים של משפחת Ahlman. בהאנגרים העצומים  שהתפנו ייסדו הבעלים גם פסטיבל מוסיקה וגם את פסטיבל האמנות.
כרמית בלומנזון, אוצרת הביתן הישראלי בחרה 28 אמנים לתערוכה ששמה ״מעגל החיים״. בין המציגים: ניר אדוני, עינת עריף-גלנטי, איתן בוגנים, יוסף ז’וזף דדון, אורן פישר, גרי גולדשטיין, אלונה הרפז, מירב הימן, רותי הלביץ כהן, שי עיד אלוני, טליה קינן, רותם ריטוב, אבי סבח, מרב שין בן-אלון, חן שיש וגידי סמילנסקי.
הביתן הישראלי דבי לוזיה
ולסיום, קטנה אחת
 
* בשבוע שעבר דיווחתי על זוג משקפיים שהונחו כתעלול במומה בסן פרנסיסקו. הסיפור דווח בכל העיתונים הגדולים בעולם והצעיר השובב התראיין ודווקא אמר שהוא מעריך אמנות עכשווית למרות שיש כאלה שרואים בה בדיחה. מי שלא השתעשע בכלל היה אבי פיטשון שפרסם מאמר דעה בהארץ בטענה שהנער הוא בור ומי שהריע לו כסיל. נראה שהוא לקח ללב את העובדה שאנשים עדיין מתרגשים מרדי-מייד שזה ממש המאה ה-20.

דבי לוזיה, דור שני בגלריה שטרן, היא גם חוקרת תרבות ומחברת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך", המנתח את עולם האמנות העכשווי.
טקסט זה לקוח מתוך מדור שבועי שנשלח במייל בכל יום שישי לאלפי מנויים.
להצטרפות לרשימת הדיוור  HYPERLINK  l "_blank"לחץ כאן.
 
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.