אלדו איצו בביתו.

מוות בונציה

מוות בונציה
 
חגית פלג רותם ביקרה בתערוכה של הדסה גולדויכט בונציה ומצאה שם תיעוד יוצא דופן ומרגש על חייה ומותה של הקהילה היהודית המקומית

מאת חגית פלג רותם.

 
13 עבודות וידיאו מוצגות ב"בית החיים", תערוכת היחיד של הדסה גולדויכט בוונציה. 13 עבודות שנבחרו מתוך מאות שעות צילום, ראיונות, מחקר ושוטטות, שהצטברו לאורך ארבע שנים, והן מזקקות ומתמצתות את חייה ומותה של קהילה, של עיר, של עולם ועידן שלא ישובו עוד. "שקט של בית קברות" עוטף את הנכנסים בשערי הקומה השלישית ב-Fondazione Querini Stampalia – מוזיאון קטן ויפה, שבו מוצגת התערוכה כחלק מתערוכות הלוויין של הביאנלה הבינלאומית ה-57 לאמנות בוונציה (עד 26 בנובמבר 2017). החלל מוחשך, התנועה בעבודות הווידיאו כמעט אינה מורגשת וצלילים מועטים בוקעים מהן.
האפקט על הצופים מיידי, שקט משתרר וקשב מתעורר ועימו סקרנות, לפענח את מסלול סימני הדרך שמוביל מהפריים הראשון – חור בחומת בית הקברות היהודי, שקורי עכביש עדינים מעכירים את המבט בעדו כדמעה על העדשה - עד לחדר האחרון, בו אומר אלדו איצו, גיבור התערוכה, פרקי תהילים שהוא שומר בדרך כלל לטקסי אשכבה באותו בית קברות. 
חור בחומת בית הקברות היהודי The House Of Life_Hadassa Goldvicht_Circle
הדרך מנקודה א' ל-ב' עוברת בין מראות חוץ ופנים, החל באוסף הצבים המוזר של איצו, עבור ברחבת הדשא בלב בית הקברות; דרך חדר המגורים בביתו, המוקרן בגודל טבעי על הקיר, בין שורות מצבות, ונראה כאנדרטה לבית שכבר אין בו חיים; ועד לנבכי יומניו של איצו, שסיפורו האישי הפך לפריזמה שדרכה מספרת גולדויכט את סיפורה של הקהילה היהודית הגוועת בוונציה.
"העבודות שלי תמיד קשורות למקום ולאנשיו. הגעתי לוונציה ב-2013 בהזמנתו של שאול באסי, פרופסור באוניברסיטת ונציה ואיש מפתח בקהילה היהודית, במטרה לעשות עבודה לציון 500 שנה לגטו היהודי", מספרת גולדויכט. לפרויקט נרתמו גם מוזיאון ישראל בירושלים והאוצר אמיתי מנדלסון, וכן מייזלין פרוג'קטס מניו יורק, שם נפתחה לאחרונה תערוכה המציגה חלק אחר מהעבודה הוונציאנית.
הגטו היהודי בוונציה היה הראשון מסוגו בעולם והוא שהעניק את השם גטו למקומות סגורים כמותו בעולם המודרני. במקור האיטלקי זהו שיבוש של המילה ג'טו, בית יציקה, שהיה בקרבת מקום. בוונציה נשארה הקהילה היהודית על כנה עד היום, אך היא הולכת ומתמעטת – כמו שאר אוכלוסיית הקבע בעיר.
"ישבתי שם וניסיתי לדבר עם אנשים בגטו ואף אחד לא רצה לדבר איתי. הבנתי שאין ממש מרחב משותף והתחלתי ללכת מבית לבית ולקיים שיחות אישיות לא פשוטות. הבנתי שאני צריכה לחפש את השאלה הנכונה לשאול. ונציה עוברת שינוי גדול שמואץ בשנים האחרונות – עיר שרק מי שמתפרנס מתיירות יכול לחיות בה, שסובלת מהצפת-יתר של תיירי-יום המגיעים ועוזבים בספינות הקרוז הגדולות. שהרבה מהזכוכית והתחרה הוונציאנית הם - made in china  ולכן אין צעירים רבים בעיר ומשפחות שחיות בוונציה מאות שנים נמצאות במעין תהליך של פרידה מהעיר, שנמצאת במשבר כלכלי לא פשוט". 
אלדו איצו, גיבור התערוכה, בבית הקברות היהודי כתבה
דימויי שקיעה והתכלות וספינות טובעות הם מוטיבים חוזרים בביאנלה השנה. רבות מהתערוכות מתייחסות אל העיר כנקודת מוצא ומנהלות דרך מצבה של ונציה דיון על מצב החיים בעולם (המערבי) כפי שהיכרנו אותו, הנמצא בנקודת משבר. כך בתערוכה המוצגת במוזיאון של פראדה, The Boat is Leaking, The Captain Lied; בתערוכת הענק של דמיאן הירסט המספרת סיפור בדוי של אוצר מספינה טבועה; בכמה מביתני המדינות המשתתפות בביאנלה, כמו סינגפור ואיטליה; בביתן האמריקאי הנראה כמוכה סופה ומט לנפול ובתערוכתו של גל ויינשטיין בביתן הישראלי, "שמש בגבעון דום".
העיסוק בזמן החולף, בהזדקנות ובאחיזה בחיים הוא ציר מרכזי בתערוכה "בית החיים". "במשך כמה שנים, בביקורים חוזרים, צילמתי בבתים של חברי הקהילה. רבים מבני הקהילה אמרו שעבורם מאוחר מדי לעזוב (יותר מדי ספרים לארוז - הם אמרו), אך ילדיהם עזבו מזמן. בכל ביקור שלי שמעתי על אנשים שראיינתי שנפטרו בינתיים, ומסרתי לילדיהם את הווידיאו שבו הם מצולמים". כך הלכה והתגבשה ההיכרות של גולדויכט עם החיים היהודיים בעיר.
היא עצמה מגיעה מרקע דתי, מנסה להימנע מהגדרות ומתארת את עצמה "נעה בין העולמות". ילידת 1981, היא בוגרת בצלאל שהמשיכה את לימודי האמנות לתארים מתקדמים בניו יורק. עבודותיה הן כמעט תמיד פרויקטים ארוכי טווח, אך גם היא לא שיערה את היקפו של הפרויקט הנוכחי ואת רמת המעורבות שתידרש לה, שהשפיעה על חייה האישיים ואף על מצבה הגופני בעבודה "שעלתה לי בדמים", היא אומרת, ומתכוונת להריון בסיכון ולמסעות צילום עם ילדה פעוטה לצידה.
"קטעי הווידאו האינסופיים שצילמתי מצומצמים בתערוכה למשהו שחשבתי עליו כמו שפה, עם סימני פיסוק הבנויים מחומרי התהליך הזה. אני חושבת על כל התערוכה כעבודה אחת, שהתנועה בה נעשית במקצב של הליכה על חבל - כשפרטים זעירים מוגדלים וגדולים ממוזערים, והתערוכה כולה בנויה ממעברים מסוגים שונים בין מיקרו למקרו".
אלדו איצו בביתו. The House of LifeGoldvichtAldo Izzo
עם הזמן הבינה גולדויכט שהיא מתעדת בעבודתה נקודת זמן קריטית שבין החיים למוות. במבט לאחור נראה אך טבעי המיקוד בבית הקברות – שבאופן פרדוקסלי נקרא 'בית החיים' במסורת היהודית. "במשך השנים הללו התקרבתי מאוד לאלדו איצו בן ה-86, שאחראי על בתי הקברות של הקהילה".
עבודת האוצרות נדרשה כאן לתהליך של זיקוק, היא מתארת: "תמיד אני מדמיינת חדר מלא והתהליך הזה של הזיקוק הוא חלק מהעבודה ובמקרה הזה זה היה כמו הליכה במבוך. אחד הקווים המנחים היה לשמור על הפרטיות של האנשים – הדיאלוג הזה מול אלדו היה סופר משמעותי. הוא לא סמל, הוא בן אדם שחי שם. אמיתי, האוצר, ברגישות שלו ידע לאפיין וזה היה חלק מתהליך ההחלטות". מנדלסון מוסיף שראה צורך לשמור על הקונטקסט האמנותי, הפואטי ולא להתפתות רק להיבט התיעודי.
"אלדו היה רב חובל שנים רבות וכשפרש, לפני 35 שנה הפך ל'רב החובל של בית הקברות' והתנדב לנהל את ענייני הקבורה של הקהילה. לא התפקיד המבוקש ביותר", מעירה גולדויכט. בסרט העומד במרכז התערוכה מספר אלדו איך שיחק עם חבריו מחבואים בין הקברים וביחד דימו את המקום לג'ונגל אקזוטי - משחק ילדות שהפך למציאות בתקופת הפשיזם ומלחמת העולם השנייה, כאשר יחד עם אחיו התחבאו וחיו למעשה בבית הקברות. 
 
בית הקברות היהודי – מבט מלמעלה The House of LifeGoldvichtTop View
כעת הוא מטפל בהלוויות ובתחזוקת הקברים היומיומית בשני בתי הקברות – העתיק והחדש (שגם הוא עתיק) השוכנים באי לידו בוונציה. גולדויכט רואה אותו כאמן, את הרסטורציה של בית הקברות העתיק היא מזהה כמעין עבודת מיצב המדמה בית קברות פיקטיבי.
"וכמו שלקפטן על הספינה ישCaptian's log , אלדו המשיך לנהל יומן ימי כזה כשעזב את הספינה וממשיך בכך עד היום בכל יום, תוך ספירה מדויקת של מבקרי בית הקברות וכל אדם שנפטר". היומן משמש אותו גם ככלי להרחיק עדות. לטפל בחיי הרגש והמשפחה הפרטית שלו באותה גישה עניינית שבה הוא מטפל בצמחייה, בקברים, באוסף הצבים ש"ירש" מבנו והוא מגדל אותם כחיות מחמד; ובמותם הוא מפחלץ אותם והם נשארים בקרבתו – שלא כמו ילדיו שבגרו. 
היומנים של איצו The House Of Life_Hadassa Goldvicht_Log
דפי היומנים המופיעים באחד מחדרי התערוכה מציגים את הקשר שלו למסורת ולקהילה, כעוגן שנותר בו מילדותו. פה ושם מופיעה מילה עברית בכתיבה תמה, המתחקה אחר לוח השנה היהודי, חגים ומועדים וביניהם שזורים אירועים מקומיים, כמו הביאנלה של ונציה שבה הוא מקפיד לבקר; ואירועים אישיים, ימי הולדת או מותה של אשתו, שאותה הוא מתאר כשמש, שחייו וחיי ילדיו חגו סביבה.
גם אם נראה שהתערוכה של גולדויכט נוגעת במיוחד לנו כישראלים או יהודים, הרי שהמורבידיות שלה הופכת אותה לאוניברסלית. כאשר איצו קורא פרקי תהילים העברית בפיו נשמעת כמעין צליל מנטרה שמאני (עוד נושא שחוזר ועולה בתערוכות הביאנלה), מזמור קצר נשימה שמחפש מזור. לדברי גולדויכט יש הרבה טקסיות במנהגים שסיגל לעצמו איצו וזוהי אחת מנקודות החיבור ביניהם.
"העבודות שלי מתעסקות בטקסים ועוד יותר מכך בערבוב בין החיים לעשייה האמנותית ובמורכבות של הערבוב הזה. אחת העבודות הראשונות שלי נקראת 'שיעור כתיבה' ועוסקת בלימוד האותיות (עבודתה המוצגת בימים אלה בתערוכה 'אין כמו בבית' היא המשכה של עבודה זו). בעולם החסידי שממנו אני באה, כאשר ילד בן שלוש נפגש לראשונה עם האותיות טובלים אותן בדבש כדי שהמפגש הראשון שלו עם הכתיבה יהיה מתוק. אני חושבת שאנחנו מדברים כל כך הרבה דברי סרק ובעבודות הדבש שלי יש ניסיון לחזור לשפה שהיא רק טעם", היא אומרת.
"אני מאמינה באמנות כסוג של תפילה – באנרגיה הזו. בשבוע שסיימתי את העבודה על פרויקט קודם 'שיר ערש' (שצולם במוזיאון ישראל) נכנסתי להריון אחרי הרבה זמן שלא הצלחתי להיכנס להריון. אני יכולה לומר שאני מאמינה באמנות וגם פוחדת ממשהו שמחולל משהו במציאות – ואני לא יכולה לשלוט בזה", היא אומרת. 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.