מילים מפוסלות / האבן של סיזיפוס

מאת: מורן שוב

זמן קריאה : 3:31 דקות
 האבן של סזיפוס: על קשר בין חפצים ושפה

מילים:
מה יש בהם בחפצים שאנחנו נמשכים אליהם? מה היתה סגולתם של אבות אבותינו העבריים שהבינו זאת אי-שם אי-אז, וקראו "חפצים" לדברים שחפצנו בם? מן וואבי-סאבי של החפץ הישן – כזה האוצר ומקרין מתוכו תשוקה. חפץ ישן הוא כמו צליל שמסרב לגווע. הכל נועד ומסרב לגווע. 
הילת החפצים מקיפה אותם גם אם לא רואים אותה. אפשר לתרגל דרכים לראות את זה, אבל הדרך הטובה מכולן (וזה בעֵינַי החוש השישי) – היא לתת לדברים לבוא. לבוא בעדך.
 
האמן ישראל קבלה, בעוצמות התשוקה שלו, נמשך לַיָשָׁן: מתיך את הַיָשָׁן; מייצר כמו יָשָׁן; נעטף בַּיָשָׁן; לומד את הַיָשָׁן; משחיז עצמו בַּיָשָׁן. ספר "משלי שועלים" (מן המאה ה-13) שמתוכו שאל ישראל את שם התערוכה המוצגת בימים אלה בפורום גבעון לאמנות, הוא דוגמה: "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות". כלומר זו יכולה להיות קערית-מסננת ישנה שהלב של ישראל חומד (והאין היא חפץ חֶמְדָּה?) ומה שמידתו כמידת שָׁד הנחפן בכף יד - נדמית בעיניו ככיפת היכל של תפילה. 
כף היד שישראל שולח לחפון בה את הקערה-מסננת, או כל אבר או חפץ אליו כפו משתוקקת – היא כאותה כף יד האוחזת בתפוח המסמן בתולדות האמנות את הארוס; את האיווי; את התשוקה. אבל זאת יש לדעת: לא הפרי מסמל את התשוקה (הו לא, זוהי טעות מרה); את התשוקה מסמל המגע המתוק בכף היד החופנת וחשה-מרגישה.
מגע סוגר מעגל (כמו חשמלי); ומגע כף היד בחפץ הישן מעביר את הזרם האנרגטי של הארוס התמידי. מבקש לפרוק את הזרם האצור בתוכו - טובל ישראל אצבעותיו בצבע ופורק אותו אל הנייר בפיתולים שחורים ובלכה צהבהבה. 
מדור 22_ישראל קבלה 1
ישראל קבלה. 2017. מצקת מתכת, אמייל, חימר, אבקת חלודה, מגירת עץ.
מתוך סדרה של חמישה אוביקטים. 20x14x16 ס"מ

 
אולי הרישומים הללו הם מפות? כשם שמפות עתיקות הן מראות למפות פסיכולוגיות – כך רישומיו של ישראל הן מפות. כל אמן, גם כשהוא מופשט ומחוץ לשפה – משתוקק שנקרא אותו; ומפות נועדו לקריאה. ישראל נאבק בשפה והיא כל הזמן מחזירה לו - זאת האבן של סיזיפוס: שפה-תמונה-אמנות-חומר-גוף-ושוב שפה. 

תשוקת האמן היא להגיע אל מעבר למילים. אנחנו עקודים למילים ואנחנו מבקשים לחזור אל הגוף-אל התחושה-אל ההרגשה. להנתק, ולו לרגע מן השכל, מן השפה. להבת הארוס לוהבת תמיד ואנחנו מתאווים לבעור איתה. 
 
 
תמונה: האמנות - כהתפלשות בחומר, במקצב, בצבע, בריח, בתנועה – היא ניסיון כזה לחוש ולדעת בגוף בכל מאודו. לחוש בגוף זה לחזור אל פרא הטבע לפני שנוסח ותובנת ותורבת. על קיר החפצים בתערוכה מצמיד ישראל את הרישום "מאוד מאוד" (מה מצויר שם? זרע נובט? גלעין של אבוקדו? לשון? ציפור שוכבת על צדה?) ועל הקיר מעליו הוא כותב: "כל הרגש שבעולם". 

הארוס, התשוקה – היא להגיע ל"שָם". בשפה אי אפשר להגיע ל"שָם" אלא לשֵם של מקום בלבד. כבר אמרנו - אנחנו עקודים לשפה. כדי להגיע לשָם צריך לצאת מהשפה. מטאפורה היא דרך לצאת משפה; חלום הוא דרך להתערמם על השפה; לשון השירה היא דרך להשתחרר מכבלי השפה; ההזיה היא שיטה להתגבר על השפה; ואמנות היא שד שנאבק בשפה. האמנות-החלום-ההזיה-השירה – כולן מטאפוריות – ומטאפורה היא הזדמנות לבקע את גבולות השפה.
מדור 22_ישראל קבלה 2
ישראל קבלה. 2017. שמן ועיפרון על נייר שטיינבך. 21x29 ס"מ


 
אבל השפה היא כמו דרך, ואי אפשר להתרחק מאם הדרך הגדולה – כך שאנחנו כל הזמן מוצאים את עצמנו חוזרים אל תוכה. זו האבן המתגלגלת של סיזיפוס – שפה-מטאפורה-תמונה-אמנות-גוף-וחזור חלילה אל השפה. 

...
 
מבוסס על הטקסט "לתת לדברים לבוא", שנכתב לתערוכה "אוהב עכבר וצב ידמו לו כשני מאורות"
ישראל קבלה. אוקטובר 2017 – מרץ 2018. פורום גבעון לאמנות, תל-אביב
 
...
 
מורן שוב היא אוצרת ההקמה של בית לעברית, ראשון לציון - מרכז לעברית כשפה וכתרבות
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.