מילים מפוסלות / לשונות ומראות

מאת: מורן שוב

לשונות ומראות: על הקשר שבין טקסט ומבט

מילים: אפתח בשאלה. האם שאלתם עצמכם פעם מדוע כתובה השפה בשורות? והאם שאלתם מדוע כותבים בעברית מימין לשמאל ולא משמאל לימין? ובכן, חלק מהתשובה נמצא באופן שבו נוסחה השאלה (חלק מן התשובה נמצא גם במילה "נוסחה". על-פי ויקיפדיה: "נוסחה היא דרך קומפקטית וסימבולית לכתיבת מידע"). ואיך נוסחה השאלה? היא נפתחה במילים "אפתח בשאלה". ובכן: שורות נפתחות ומסתיימות; ותחילתן וסיומן ניכרים תמיד לעיניו של המתבונן הקורא. שורות טקסט הן קווים ישרים, מקבילים, ולא ארוכים מדי. קווים מקבילים אינם מסתבכים זה בזה. רצף הקריאה מזמין מעבר משורה לשורה; מייצר את האפשרות להפסקת נשימה וקצב קליטה; ומבקש לשמר סדר לינארי (קווי) בדברים. כלומר כתיבה בשורות בנויה על תבנית מסודרת בעלת לוגיקה ואסתטיקה – ועל כן גם פרקטית.
כל זה היה נכון, על אחת כמה וכמה, בימים של ראשית הכתב. אז נחקקו האותיות באבן, ושורות (מאוזנות או אופקיות) ניצלו היטב את שטח המצע (לא שמרו אז על שוליים ריקים).
ומדוע נכתבת העברית מימין לשמאל? העברית, כמו שפות קדומות אחרות, התפתחה מהאשורית ומהפיניקית, ואלו נחקקו באבן או נחרטו על לוחות חומר. יד ימין האוחזת באזמל ושמאל האוחזת בפטיש המכה - התקדמו על המצע כך שלא יסתירו את הכתב הנחקק.
ולא שלא נחקקו או נחרטו אז טקסטים בו זמנית בשני הכיוונים. היו גם היו. כתיבה כזו נקראת "כתיבה כחריש השור": דמו בעיני רוחכם את השור החורש תלם בשדה וכשהוא מסיים את התלם ומגיע לפאת השדה הוא מסתובב על עקביו וחורש את התלם הבא בכיוון ההפוך. וכך שורה מימין לשמאל ושורה משמאל לימין. אבל אילוץ מרחבי זה בשדה לא צריך שיגביל את היד הכותבת שורות קצרות, והיגיון דו כיווני זה לא שרד.
ומדוע נכתבות השפות הלטיניות משמאל לימין? הלטינית, שהתפתחה ביוון וברומא בשנים מאוחרות יותר, כבר נכתבה בדיו על קלף או על נייר; וכדי שיד ימין הכותבת לא תסתיר את רצף המילים הנרשם מפני הרושם, ולא תמרח את הדיו המונח על הנייר וטרם יבש – החלו לכתוב משמאל לימין. 
תמונה: התבוננו ברישום [1] של מאיה אטון. האם התבוננתם בו או קראתם את הכתוב הרשום בו? האם את הצירוף "לב" בראש העמוד קראתם במובן של מספר הפרק (32) או במובן של המילה "לב"? ברישום זה אטון אינה אומרת "זו כפולה מתוך מורה נבוכים לרמב"ם" בלבד, אלא היא כמו אומרת (שהרי לא אמרה אלא רשמה) "כך התבוננתי בעמודים אלה. יש את מה שקראתי ויש את מה שראיתי בתוך המילים ועל גבי הנייר ובין העמודים". ייתכן שאחדים מן המתבוננים ברישום קראו ספר זה של הרמב"ם, ואף התבוננו בו, אבל רק אטון התבוננה וקראה אותו כפי שהתבוננה וקראה – ועל כן, רישום זה אינו ציטוט של טקסט. 
1_מאיה אטון_לב1
1. מאיה אטון, לב. 2015. עפרון על נייר, 20X20 ס"מ.
[רמב"ם, מורה נבוכים, חלק 1, פרק לב].
אנחנו מתבוננים ברישומים הללו ולא מיד קוראים את הכתוב, כפי שהיינו, ככל הנראה, עושים אילו פתחנו את הספרים עצמם. אטון חותכת פיסה מן העמודים. היא חותכת את טורי הטקסט לקומפוזיצה, וכחלק מהמרחב האסתטי הטקסט נעשה למושא התבוננות. נראה שאטון סומכת כאן על האמרה של המחזאי היווני מננדוס, בן המאה הרביעית לפנה"ס, שעל פיה: "היודעים לקרוא גם ייטיבו כפליים לראות".
ואם קומפוזציה מנסחת סדר בין המרכיבים שבתוך המסגרת (שורות עוזרות לעשות סדר, זוכרים?), אז כשמתבוננים, ממש מתבוננים, בטקסט - זה כבר לגמרי מתעתע: מילים נחתכות. משפטים מתפרקים. מה שהחשבנו מילים שיש להן מובן מקבלות מובנים חדשים. ואכן הרמב"ם, בפרק ל"ב (זה שמתוכו רשמה אטון) מזהיר את קוראיו לא להפליג בהתבוננות ולא לאמץ את העיניים מעבר למה שביכולתנו לראות. אטון, ברישום זה וברישומים נוספים מן הסדרה מתגוששת עם המלצה זו של הרמב"ם ומתגרה בה. ברישום מתגושש אחר [2] היא מצטיידת בדיון האסתטי על אודות מערכת היחסים שבין דימוי לטקסט המופיע אצל מגריט (בין השאר בעבודה "בגידת הדימויים"), ומצטטת את מאיר אגסי בשעה שהיא מצביעה על עצמה ורושמת: "אין כמעט אמן גרפי המכבד את עצמו... שלא התנסה בסינדרום מגריט".
2_מאיה אטון_מגריט
2. מאיה אטון, מגריט. 2015. עפרון על נייר, 20X20 ס"מ.
[מאיר אגסי, הכד מטנסי]
 
מורן שוב היא אוצרת ההקמה של בית לעברית, ראשון לציון - מרכז לעברית כשפה וכתרבות
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.