סוכני האשליות / דנה גילרמן

סוכני האשליות / דנה גילרמן
 
צילומים: תומי הרפז
 
חנות של פראדה בלב המדבר, גופה של מיליארדר שצפה בתערוכה: העבודות ההיפר־ריאליסטיות של צמד האמנים אֵלמגרין & דראגסֵט בוחנות את המקומות שבהם המציאות הופכת הזויה בלי שנרגיש בכך, והפכו אותם לכוכבי אמנות בינלאומיים. עכשיו הם בנו את חומת ברלין בלב מוזיאון תל אביב
 
פורסם לראשונה במוסף ״באזז״ של כלכליסט
התערוכה שצמד האמנים הבינלאומי אֵלמגרין & דראגסֵט הכי אוהבים מקרב אלו שהציגו עד כה היא גם המינימליסטית שבהן: בעבודה "מה שלומך היום" מ־2002 הם העמידו סולם באמצע גלריה באיטליה, ויצרו חור בתקרה שמעליו. המבקרים בתערוכה, שהכניסו את ראשם מבעד לחור, הופתעו למצוא את עצמם ברצפת המטבח של הדירה שמעל, מה שאפשר להם לצפות בהתנהלות היומיומית של הדיירת המתגוררת בה. "יש משהו אבסורדי בכך שגלריות מתמקמות בשכונות עוני שבהן גרים אנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך", אומר אלמגרין. "כך נחשפו הצופים לפער שבין שני המקומות הללו".
דרגסט (מימין) ואלמגרין, ליד העבודה ״ככל שזה יימשך״ (2016) _נ_£___ע_¿_ש_ƒ _ץ_ף_¿_נ_ע___ר2
 מיכאל אלמגרין (Elmgreen) הדני, ואינגר דראגסט (Dragset) הנורבגי עובדים יחד מאז 1995 (עבודה שתחילתה בזוגיות שנפסקה כמה שנים לאחר מכן), וחיים ופועלים בלונדון ובעיקר בברלין. שניהם לא למדו אמנות אלא הגיעו אליה משדות אחרים: אלמגרין משירה ודראגסט מתיאטרון. שתי העבודות האיקוניות ביותר שלהם, שהפכו אותם לאמנים נודעים ברחבי העולם, הן "פראדה מארפה", דגם שמחקה במדויק חנות בוטיק של פראדה, שהקימו ב־2006 בשולי כביש נידח במדבר הטקסני (ועדיין ניצב שם: bit.ly/PradaTexas); ו"האספנים", הביתן הדני בביאנלה בוונציה, שאותו אצרו ב־2009 והפכו לבית של "אספן" שגופתו צפה בבריכה שבחזיתו (ועוד נחזור לעבודה הזו בהמשך). מאפיינים אלו — יצירות שנראות כביכול שימושיות, אמנות שמחקה את היומיום עם טוויסט וכך מאירה נושאים כלכליים וחברתיים, ומעטפת מינימליסטית מורכבת ומשובחת — נוכחים גם בתערוכתם הנהדרת "מבנים נטולי כוח", המוצגת במוזיאון תל אביב (אוצרת: רותי דירקטור).
משה המודרני, צילום: אלעד שריג ___ש_£_ץ_¥ _נ_£___ף ___¿_ש_ע
הצפייה בתערוכה היא למעשה סיור ברחבי המוזיאון. תחילתה בכניסה לחלל החדש, שם הציבו תיבת תרומות שקופה, הנמצאת גם במוזיאונים רבים בעולם, אך להבדיל מהם, הקופסה הזאת מלאה בחפצים של האמנים וסגורה בפני תרומות. בהמשך, באזור מעבר, מוצגת העבודה "משה המודרני", הכוללת כספומט ולידו עריסה עם תינוק. הצבה קצת שונה במרחב הציבורי בניו יורק (שם השאירו את משה במכונית) עוררה מהומה: שוטרים שהגיעו למקום קנסו את הצמד ודרשו ממנו להסיר את העבודה. גם במוזיאון תל אביב כבר היו תגובות רגשיות חזקות. "העבודה מתקשרת למדיניות הרווחה, לכלכלת האימוץ ולילדים כחלק משוק הסחורות", אומר אלמגרין. "שמענו סיפורים על אמהות עניות באירופה שלא יכולות לגדל את ילדיהן, ומשאירות אותם ברחוב, בתקווה שאנשים בעלי אמצעים ימצאו אותם. זו גם הסיבה שהשארנו את התינוק ליד כספומט, זה מקום שאנשים שיש להם כסף הולכים אליו".
הבחירה בשם "משה המודרני" מהדהדת כמובן את הסיפור התנ"כי של משה בתיבה, שהיה משמעותי מאוד עבור אלמגרין בילדותו. "בילדותי לא הייתי מרוצה מההורים שלי", הוא מספר. "הרגשתי שאני לא באמת שייך למשפחה שלי, וכששמעתי את הסיפור על משה בשיעורי דת בבית ספר, הייתי בטוח שגם אני אומצתי על ידי זרים".
"האספן" (2009). "החלטנו לא להציג את העבודה הזו בתל אביב: זה לא נכון להציג אותה במצב של מלחמה, כי זה מצב שאתה לא מבין, ולכן גם קשה לך להסביר אותו" (צילום: אי.פי.אי) _נ_£___ע_¿_ש_ƒ _ץ_ף_¿_נ_ע___ר7
חומות של בדיקה

גם שאר העבודות בתערוכה מוצגות במקומות לא צפויים, ולעתים אפשר לחלוף על פניהן בלי לדעת שהן חלק ממנה; לכן מוצעת בתחילת הסיור חוברת הדרכה. העבודה "מאטיס — נופים אחרים", למשל, ממוקמת בפתח האולם הגדול בבניין החדש ומדמה תערוכה בהקמה. "אנחנו אוהבים לשחק עם המראה שנמצא מאחורי הקלעים, והלחץ שיש לסיים את הכל עד לפתיחה; חשוב לנו לומר משהו על מה שקורה לפני כן", הם מסבירים. "הבחירה בעבודה של מאטיס היא כמובן לא מקרית: היצירות של מאטיס פופולריות מאוד בכל העולם, וגם הביטוח שלהן גבוה מאוד, כך שאתה חייב להיות מוסד מלא בכסף, וזו תערוכה שמבטיחה להיות שוברת קופות".
 
העבודה המרכזית — והמהממת — בתערוכה נקראת For as Long as It Lasts ("ככל שזה יימשך") ומוצגת בחלל התצוגה הגדול והיפה של המוזיאון. יש בה חומת בטון העשויה במדויק על פי חומת ברלין, והיא נמשכת מצד אחד של החלל לצדו האחר. מאחור, על הקיר, אפשר לראות באופן חלקי ילד יושב על מדרגות חירום. "מדוע לא רואים את המיצב כולו?", שאלה אחת המבקרות. "כי כשיש חומה היא מסתירה את מה שנמצא מהעבר האחר", עונים השניים.
"החומה הזו היא חלק מאוד מהותי בביוגרפיה שלנו", אומר אלמגרין. "ההחלטה לעלות על אוטובוס מקופנהגן לברלין היתה בעקבות נפילתה". החומה במוזיאון עשויה בטון אפור, נקי, "רפליקה מדויקת מבחינת חומר, צבע, צורה וגודל", הוא מוסיף. "חומת ברלין, כפי שאנחנו מכירים אותה מתמונות היום, לא נראתה כך במציאות. 90% מהגרפיטי שאתם רואים נוצר אחרי שהחומה נפלה. בצד המערבי היה מעט מאוד, ובמזרחי לא היה כלום, כי לא יכולת אפילו להתקרב אליה; אם היית מתקרב היו יורים בך. נוסף על כך, אנחנו מדמיינים את החומה גדולה וגבוהה הרבה יותר, אבל זו היתה חומה קטנה יחסית. אלו מידותיה המדויקות". את החומה הכינו במפעל בתל אביב, ורק אחרי פרק זמן ארוך הגיעו למראה המדויק שלה, ולגוון הרצוי, "שלא ייראה ישן מדי או חדש מדי".
 
המיצבים גדולי הממדים שלהם מתחילים ברעיון שעולה בסטודיו ומבוצעים במפעלים על פני הגלובוס, שעובדים רק איתם, "כדי שזה לא ייראה כמו עבודת אמנות של אמנים אחרים. יש סדנאות עבודה ברחבי העולם שמייצרות עבודות לאמנים, ואם אתה משתמש בהן אתה גומר עם עבודה שנראית כמו עבודה של אמנים אחרים. אז אנחנו עובדים עם אותם אנשים שנים רבות, והם נהפכו לידיים שלנו".
 
אי אפשר להימלט מלעשות את הקישור לישראל, אך השניים מבהירים כי לא מדובר על חומה ספציפית, אלא על חומות בכל מקום בעולם, "שנבנות כפתרון גרוע למציאות מורכבת, וההיסטוריה כבר הוכיחה שזה עניין של זמן עד שהן ייפלו שוב", מסביר אלמגרין. "המיצב הוא על האשליה כאילו אפשר לפתור בעיות על ידי גבולות פיזיים ולחשוב שכך הן ייעלמו. מדהים שדונלד טראמפ, למשל, השיג כל כך הרבה תמיכה להצעתו להקים חומה בגבול מקסיקו. ובעקבות גלי ההגירה והפליטים, התחילו גם באירופה להקים גדרות שנוגדות את ההבנות שבבסיס האיחוד האירופי. הפרלמנט בדנמרק העביר חוק מביש שמאפשר להפקיע מפליטים רכוש, תכשיטים וכסף מזומן כדי לממן את קליטתם. במילים אחרות, לוקחים את הדברים היחידים שנשארו לאנשים האלה, שכל רכושם צרור בשקיות פלסטיק, ומשאירים אותם בלי כלום. זה רוע טהור. האסטרטגיה היא לומר, 'אנחנו רוצים להיות כל כך רעים, שאף אחד לא ירצה להגר לפה'. וזה רע מאוד לשם של המדינה, לייצור ולתיירות".
פראדה מארפה" (2006). יצירות שימושיות־לכאורה שמאירות נושאים כלכליים וחברתיים _נ_£___ע_¿_ש_ƒ _ץ_ף_¿_נ_ע___ר6
האדם השלישי

העבודה המוסתרת־בחלקה עם הילד, אגב, הוצגה בתערוכות קודמות בעולם בשלמותה. עבודה אחרת שהיתה אמורה להיות מוצגת בתערוכה, זו שמציגה את הבריכה עם האספן שטבע, התחלפה בחומת ברלין. הסיבה לכך היתה המלחמה שהתקיימה בישראל בקיץ 2014, שבעקבותיה גם נדחתה התערוכה בשנה. "מבחינתנו זה לא היה נכון להציג עבודה כזו במצב של מלחמה, כי זה מצב שאתה לא מבין אותו, ולכן גם קשה לך להסביר אותו. החלטנו שנחכה ונחשוב מחדש על התערוכה כולה".

לא היתה לכם בעיה להציג בישראל?

"באותה מידה היה אפשר לשאול אותנו אם היינו מציגים באמריקה, שיש בה גזר דין מוות ואלימות משטרתית. חשוב מאוד לתקשר עם אנשים שחושבים באותה דרך כמוך, ולא משנה איפה אתה בעולם. עולם האמנות הוא בדרך כלל עולם מיוחד, מציאות־בתוך־מציאות, שבה אתה יכול לתקשר בדרכים מורכבות ומתוחכמות יותר מהאופן שבו נושאים מתוקשרים בחברה, ודיונים מאבדים מהמשמעות שלהם. חשוב לנו לתמוך באנשים שמעריכים את העבודות, את הקונספט שלהן, בייחוד במקום כמו ישראל".
גם "באר המשאלות", עבודה נוספת המוצגת בגן הפסלים, עברה התאמה למקום: על קרקעיתה מונחים מטבעות ישראליים לפני שהטביעו עליהם את ערכם. כלומר, נטולי ערך. הבריכה עצמה חסומה, כך שאין אפשרות לבקש משאלות חדשות. "זה חוקר אילו משאלות אנחנו מבקשים כשהמערכת שלנו סגורה. אולי אנחנו צריכים לייצר מערכת חדשה", הם אומרים. "בדומה לתיבת התרומות או לחנות של פראדה שסגורה תמיד, מעניין אותנו מה קורה לצופה כשמשהו מסרב לו".
 
הסיור מסתיים בחדר הדיוקנאות של האולד מאסטרס. על אחד הקירות יש סימנים לשני ציורים שהיו תלויים עליו, שאולי הורדו או נגנבו. התווית ליד, "דיוקנאות האמן", מסגירה את היותם עבודה נוספת. "בשבילנו זו כמובן השאלה הנצחית — מהו אמן, ובעיקר מהו אמן כשאנשים עובדים יחד", אומר דראגסט. "באופן מסוים נוצר אדם נוסף ביני ובין מיכאל. אנחנו מכירים אותו היטב, כי אנחנו עובדים יחד 22 שנה.
"העבודה הזו עוסקת גם בשאלה איך אנחנו מציגים את הפורטרט שלנו בתקופת הסלפי. זה כאילו שהעולם לא קיים אם פרצופנו המחייך לא נמצא בחזית. ההיסטוריה של הדיוקן העצמי מורכבת ומגוונת יותר, ולכן זה קצת נגד תרבות הסלפי, כאילו אנחנו אומרים 'גם היעדר יכול להיות דיוקן עצמי'".
 
"קיצור דרך" (2013) (צילום: אי.אף.פי) _נ_£___ע_¿_ש_ƒ _ץ_ף_¿_נ_ע___ר
מחויבות נמדדת בכסף

העיסוק של הצמד בדיוקנו של האמן מזכיר את הדיוקן שהם יצרו לאספן בביאנלה: החלל נראה כבית של רווק מבוקש, רווי באווירה הומו־ארוטית וגדוש ביצירות אמנות ועיצוב, ועל הספות היו שרועים בחורים צעירים. בשני המקרים האמנות מוצגת כבעלת חיי נצח, והדיוקן כמשהו זמני — בין שהוא נעדר לחלוטין או שפניו שקועות במים. "כולנו צריכים להיגמר באיזושהי נקודה בחיינו, לפחות מבחינה פיזית, ולא משנה בכמה חומר נקיף את עצמנו וכמה עשירים נהיה ואיזה אוספים גדולים יש לנו. אי אפשר לקנות חיי נצח. זה בלתי אפשרי".

ואין בזה גם ביקורת על האספן כמי שמייצג את הצד המסחרי באמנות העכשווית?

"לא, אנחנו ממש לא נגד זה. אנחנו נגד כשזה נהיה רק על כסף, ורק דיבור על המחירים והירידים. אבל עבודה לא נהיית טובה יותר או רעה יותר על ידי זה שהיא נמכרת, וחלק מהאספנים שקונים את עבודתנו הם אנשים מאוד מחויבים. הם חיים עם העבודות שלנו ביומיום, שזה כמובן נהדר. זו מחויבות גדולה לקחת עבודה כמו 'משה המודרני', להתקין אותה בבית ולראותה כל יום. מחויבות אישית לאמנות חשובה מאוד בהרבה מדינות, כי אם האמנות היתה ממומנת רק על ידי כסף ציבורי היינו הופכים להיות לגמרי תלויים בממשלה, ולא כל הממשלות מתוחכמות בגישה התרבותית שלהן. כך שזה המקום שבו האנשים הפרטיים נכנסים ונותנים כיוון אחר, לפעמים מתקדם יותר ממה שהממשלה היתה מממנת. בארצות קומוניסטיות האספנים הפרטיים שיחקו משחק חשוב ביותר, הם שמרו על משכן האוונגרד, וזה גם מה שקורה בסין היום. יש מעלות בהשקעה הפרטית בסצנת האמנות".

ובכל זאת, חשבתי שיש גם משהו אירוני וביקורתי בעבודה.

"חשבנו שזה יתאים בקונטקסט של הביאנלה. התחרות, ההייפ, הסלבריטי, הכסף. זו תזכורת קטנה לעצמנו, זה הכל".
 
לינק לתערוכה של האמנים במוזיאון ויקטוריה ואלברט
Elmgreen & Dragset from Victoria and Albert Museum on Vimeo.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.