תמיד אישה / דנה גילרמן

תמיד אישה / דנה גילרמן
 
תערוכה בחיפה מבטיחה אמירה חדשה על נשים, עירום ופמיניזם – ולא מקיימת
נסעתי עם הרבה ציפיות לתערוכה ״חנה אורלוף / פיסול פמיניסטי בישראל״ במוזיאון מאנה כץ בחיפה. בדף התערוכה הבטיחו עירום, פמיניזם ורדיקליות, ולא ממש קיימו. יחד עם זאת נהניתי מהיבטים אחרים שחרגו מההבטחות. למשל, אהבתי מאוד את המיני תערוכה של אורלוף, פסלת נהדרת שחיה ויצרה במרבית שנותיה בפריז, מהמעטות שהצליחו לחדור את השליטה הגברית הבלעדית בפיסול. בתערוכה מוצגים עשרות פסלי דיוקנאות של נשים מברוזנה ומעץ, עשויים נפלא, בחלקן ניכר הצורך של אורלוף להעניק להן עצמה והדרת כבוד. אך האם זה מספיק כדי לנסות ולהציג את אורלוף בהקשר פמיניסטי? לטעמי לא. הגוף הנשי, והעירום הנשי, כמו גם מוטיב האימהות – שנוכח רבות בפסליה - הם פיסול קלסי למהדרין, שניכר בו המבט הגברי על עירום ועל יופי, ואין בו ניסיון לנסח אמירה פוליטית ביחס לדמות הנשית. 
חנה אורלוף, אם וילד מדור דנה 2
לצד אורלוף מוצגות בתערוכה עבודות של יוצרות עכשוויות שמציבות את הגוף הנשי במרכז עשייתן. פה כבר ניכר היטב השיח הפמיניסטי של העשורים האחרונים באמנות, שמציג מבט אחר על עירום נשי ועל האופן שבו נשים מציגות את גופן ואת עצמן במרחב החברתי והפוליטי. אולם גם פה אין כל חידוש. נכון, יש את פסלי הנשים של חוה ראוכר, שעקבות הגיל ניכרים בגופן והגוף הנשי המפורק של מאירה גרוסינגר, אבל השיח העכשווי כבר הציג את הגוף הנשי בכל עיוותיו האפשריים. די לציין את ג׳ני סוויל וגופי הבשר הנשי המצויירים שלה וגם את אריאלה פלוטקין המקומית שעסקה באופן גרוטסקי, חדשני ומורכב בגוף הנשי (ודווקא אותה הייתי מצפה לפגוש בתערוכה).
למעט סדרה אחת של טלי נבון, שנוצרה במיוחד לתערוכה, מרבית העבודות - טובות כשלעצמן - כבר הוצגו בעבר, וההצבה המשותפת לא תרמה לאמירה חדשה. יחד עם זאת גיליתי דבר מרגש: המפגש המחודש עם עבודות שהכרתי עורר בי תחושה שהן כבר הפכו קנוניות בזמן הקצר שחלף מאז שנוצרו, ותפסו את מקומן בקרב הפוליטי, הפמיניסטי, המתנהל על כתיבת ההיסטוריה של האמנות.
 
מירב היימן, שפגט, 2003 מדור דנה
אחת מהן היא הצילום של מירב היימן מסדרת ״השפגט״ (2003) שבה היא מצולמת בתנוחת שפגט על רקע נופים שונים בארץ. גופה המונכח, האירוטיות במבט, החיבור השונה בין הגוף הנשי לנוף הישראלי, כל אלו הופכים אותה לבלתי נשכחת. עבודה נוספת היא זו של שרון בלבן (ללא כותרת, 2002) שלכדה בוידיאו זרם מים הבוקע מברז, ויוצר תוך כדי זרימה קו מתאר של גוף נשי. זהו המבט הייחודי לה (הנשי?), שמצליח ללכוד לרגע על ידי הסטת המבט לביתי ולטרוויאלי את כל מושג הגוף הנשי והמיניות הנזילה במקום כל כך פשוט ובלתי צפוי (קישור לסרט: http://www.sharonbalaban.com).
 
* המדור פורסם לראשונה ב-7 לילות, ידיעות אחרונות
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.