תהליך של הכפלת תמונה (רישום, ציור, צילום או מולטימדיה). התהליך יכול לשמש להדפסה אמנותית ו/או תעשייתית. קיימות חמש טכניקות עיקריות:
1. הדפס בלט – חיתוכי עץ (woodcuts) וחיתוכי לינול :(linocuts)
עקרון הטכניקה של הדפס בלט הוא בגריעת חומר מן המשטח עליו בוצע הרישום (עץ, לינול מודבק על דיקט), בהתאם למתווה, בחריטת נגטיב (שטחים שלא יודפסו); ההמשך הוא במריחת צבע עם גלגלת על פני השטח שנותר, בגובה המקורי; וכן לחיצת נייר על שטחי הצבע באמצעות מכבש גלילים או באמצעים ידניים. התוצאה היא הדפסה של הרישום באמצעות סימני הבלט על המצע, שהוא בעיקר נייר, מכל מיני סוגים ואיכויות. בטכניקה זאת התחילו להדפיס במזרח הרחוק, אבל היא התפשטה לכל אמנות העולם, מדירר ועד לאקספרסיוניזם הגרמני, מאטיס, מ.ק. אשר, פיקאסו, להמן, שטינהרט, פינס ועוד.
לפני כניסת טכניקת האופסט לתעשיית הדפוס, הדפס הבלט שימש כטכניקה עיקרית להדפסת ספרים.
2. הדפס שקע – תחריט, (etching, engraving) אקווטינטה (aquatint) ודרייפוינט .(drypoint)
טכניקת התחריט נעשית על-ידי חריטת הרישום בתוך חומר אנטי חומצתי (כמו שעווה או זפת) על משטח מתכת (נחושת, אבץ, פלדה), באמצעות כלי חד. לאחר מכן הכנסת המשטח לחומצה (גופריתנית) הנמצאת במיכל שטוח, כדי שתחפור את פסי החריטה בפני המתכת. אחר כך ניקוי הזפת ומילוי השקעים בצבע; הסרת צבע עודף מפני השטח; ולבסוף לחיצת נייר (מסוגים שונים) על לוח המתכת באמצעות מכבש גלילים.
טכניקת האקווטינטה – נועדה ליצור משטחים בעלי גוונים משתנים, עושה שימוש בפיזור קליפורניום אל מול החומצה. השקעים הם רצף של אלפי נקודות זעירות. תהליך ההדפסה – באמצעות מכבש גלילים.
טכניקת הדרייפוינט היא בחריטה ישירה, ללא חומצה, והצבע ממלא את החריצים. גם כאן ההדפסה היא במכבש גלילים.
אמנים שהשתמשו בהדפס שקע: מירו, פיקאסו, גויה, רמברנדט, אנדראה מנטניה וג'ורג'ו מורנדי וכן אורי ליפשיץ, מרדכי מורה, סידון רוטנברג, טוביה בארי ועוד.
3. ליתוגרפיה (lithography) – טכניקה הבנויה על העיקרון של הניגוד בין שמן למים. שלבי הביצוע הם: א. רישום על משטח אבן-גיר נקבובית בגיר ליטוגרפי שמנוני. ב. הספגת האבן במים. ג. צביעת השטח העליון בצבע דפוס על בסיס שמן, הנדבק לאזור השמנוני בלבד ונדחה על-ידי האזור שהוטבל במים. ד. הדפסת הליתוגרפיה על נייר (מסוגים שונים) באמצעות מכבש גלילים.
אמנים שהשתמשו בטכניקה זאת הם אונורה דומייה, טולוז לוטרק, מ.ק. אשר, מאטיס ועוד.
הפיתוח המודרני והתעשייתי של טכניקה זאת הוא דפוס האופסט, הנעשה על דף אלומיניום דק, וגם הוא מבוסס על ניגודי שמן-מים.
4. הדפס רשת (serigraphy) – עקרון הטכניקה הוא בשימוש ברשת צפופה מאוד מתוחה על מסגרת; מריחת הרשת בחומר רגיש לקרני אור; הסתרת חלקה על-ידי שבלונה או צבע מיוחד; הקרנת אור חזק הפותח את הרשת הלא מוסתרת. העברת צבע דפוס דרך אזורי הרשת הגלויים (בעזרת מגבים מיוחדים) והדפסה על כל מצע: בד, נייר, מתכת, עץ, פלסטיק וכו'.
עד תחילת שנות האלפיים עדיין השתמשו בטכניקה זאת לצרכי פרסומת, שלטים, אוטובוסים וכו'. הטכניקה נקראת גם "הדפס משי", כי מקור הטכניקה בשימוש ברשת מחוטי משי בסין העתיקה, ביפן ובתרבויות נוספות במזרח הרחוק.
אמנים שהשתמשו בטכניקה זאת: אנדי וורהול, ג'ספר ג'ונס, דייוויד הוקני, רוברט ראושנברג וכן גוטמן, אבניאל, תומרקין, קדישמן ועוד.
5. הדפס דיגיטלי - שיטת ההדפס הנפוצה ביותר כיום, בין אם דרך המחשב האישי ובין אם בדפוס המקצועי (יכול להחליף גם את ההדפסה באופסט). מתחרה בכל הטכניקות הקודמות הנ"ל, שממשיכות לפעול רק בשדה האמנות. הרבה אמנים משתמשים בו כמדיום אמנותי לכל דבר, כתשתית לציור היפר-ריאליסטי, או כמחליף לצילום.
אמנים שמשתמשים בטכניקה זאת, דייוויד הוקני, ניר הוד, יגאל עוזרי ועוד.
שמירת ערך מקור: ההדפסים הנוצרים מאותו המקור, חתומים וממוספרים, מהווים סדרה. על אמינות המספור אחראי בית הדפוס. ההדפס הראשון ועוד כמה הדפסים אחריו (5% מהסדרה) נקראים A.P. (artist's proof) ואינם נכללים במספור הסדרה.
בשנים האחרונות יש פיחות בערך ובאמינות המספור, בעיקר לאחר שאמנים מפורסמים כמו אנדי וורהול לא סימנו מספרים, בעיקר בהדפסי הרשת, מסיבות קונספטואליות (ו/או כלכליות). בדרך כלל לא מסמנים העתקים של דפוס דיגיטלי.
