מיכל טוביאס / Michal Tobiass
קיר נושא / Bearing Wall 
תערוכת יחיד חדשה
 
אוצרת: שלומית ברויר
 
פוסט מורטם
שלומית ברויר
 
פעולה שלאחר מוות, ואחת היא אם מושאה מוחשי או אידיאי, אם מדובר בהליך של אנטומיה פתולוגית או ברקוויאם, לעולם מתרחשת ברִיק ולעולם מנוסחת בדיעבד; מהותה נגזרת ממה שהיה ומימושה מתבסס על מה שנותר.
מיכל טוביאס מצלמת במוזיאונים ובגלריות קירות שנחשפו לאחר פירוק תערוכות. את טווח הזמן הקצר שבין נוכחות מוחשית של תערוכה לבין היעלמות העקבות שהותירה, היא משהה לרגע ומתעדת באופן שמקנה משמעות חדשה ומעוררת מחשבה על מושגי זמן, מרחב וחלל. פעולתה נעה בטווח שבין התרחשות מז'ורית, "אמיתית", שחלפה, לבין התרחשות "אמיתית", שעתידה להתבצע; והיא נעשית בתוך סדק זמן צר שנפער, זמן שבין תערוכות, זמן של קירות חשופים, שהווייתם זרה לחללי תצוגה פעילים ולפיכך יש להזדרז ולהסתירם.
מתוך החללים שהתרוקנו, מחלצת טוביאס, באמצעות תצלומיה, עוד משתנה בנוסף לממד הזמן – את הקיר, שעל פניו אנו חולפים כמעשה שבשגרה מבלי שניתן את דעתנו לנוכחותו, למהותו ולמשמעויותיו השונות. הקיר כנושא סטטי בעומסי המבנה, כתוחם, כחוצץ, כמנווט את צעדינו בחלל, מקבל בעבודותיה חשיפה ומרכזיות דווקא בפרק הזמן, שבו הוא אינו משמש לתכליתו הייעודית ולפיכך כביכול גם אינו רלוונטי. לרבדים ההיסטוריים, התרבותיים והפוליטיים שטמונים בהכרח בקירות, היא מוסיפה את פעילות אחורי הקלעים ומעבירה לקדמת הבמה את פרקטיקות עבודת התלייה וההצבה, שכמו הקיר מוסתרות מעין הצופה בתצוגה הולמת וראויה.
התעניינותה של טוביאס בתמות של פירוק, עדות וזיכרון הובילה אותה להתמקד בתערוכות המעיינות בנושאים אלה. כך למשל כארבעה עשורים לאחר שפרסם בחייו מודעות אבל שבישרו על מותו בטרם עת (1975), מצטרפת טוביאס אל התעתוע הכרונולוגי שיצר גדעון גכטמן. לרצף הפוסט מורטם, שמשמעו הליטרלי מתערער שכן אחרית וראשית משמשות בו בערבוביה, מוסיפה טוביאס תצלומי עקבות שהותירו עבודותיו של גכטמן על קירות מוזיאון ישראל לאחר רדת תערוכתו הרטרוספקטיבית שאצרה לאחר מותו איה מירון (2014). מבנה המאוזוליאום שגכטמן יצר, לדבריו, כתבנית אורגנית בתהליך של התהוות מתמדת, שסופה לא מוגדר מראש, "נפרץ" עתה ואל נדבכיו מסתפחים שיירי מעשה ההצבה ומראה שחיקתו של הקיר. בשרידי רפאים אלה מיד שלישית מהדהדים מצד אחד יצירת האמנות ומצד אחר חוסר המוכרעות שניסח גכטמן בדבר עתידה של זו לאחר מותו.

ריקון המוזיאון ממוצגים לא רק מעקר מיסודה את תכליתו כחלל תצוגה, אלא גם מדגיש את מבנהו האדריכלי בהעדרם של "רעשי רקע". מבנה זה, שבדומה להיכלי דת מתאפיין בעומק אדריכלי ובשליטה על כיוון התנועה של הצופים ועל מקצבה – מאפיינים ששימשו גם את גכטמן לבנייתו ולהמשגתו של מערך המאוזוליאום שלו שעה שלמעשה יצר מאוזוליאום בתוך מאוזוליאום – מעצים את תפישת המוזיאון כאתר פולחן חילוני, את טבען הפטישיסטי של היצירות המוצגות בו ואת תפקודו כ"נֶקרוֹפּוֹליס מדיטטיבי" כפי שהגדירו מרלו פונטי.

על קירות חלל גלריה בסיס החדשה, תציג אפוא טוביאס קירות של חללים אחרים, ותיקים ממנה. בפעולתה זו מגולמת הזרה כפולה של אובייקט שניתַק מסביבתו ומהקשרו הפונקציונלי והועתק באמצעות מעשה אמנות מחלל אחד לאחר. כפלימפססט רב-שכבתי (יריעת קלף שמוחזרה מטעמים פונקציונליים-כלכליים ושגירוד כתב-יד קודם פינה בה מקום לטקסט חדש), שבו המאוחר מתרבד באופן לא היררכי על זה שקדם לו, ישמשו עקבות התערוכות שצילמה כארכיב לקאנון התרבותי-הגמוני המקומי ובו-בזמן יציעו קריאה מחודשת בקורותיו. בקריאה זו, עקבות תערוכות עבר שבות ומבצבצות על קירות המוזיאונים ויותר משהן מעידות על שנוכח הן מדגישות את שנעדר, ואולי אף את שהודר.

מיכל טוביאס ילידת ירושלים 1985, חיה ועובדת בתל אביב. טוביאס בוגרת המחלקה לצילום בבית הספר מוסררה (2012-2009) ובימים אלו מסיימת את תכנית התואר השני  (MFA) של בצלאל. טוביאס הציגה תערוכת יחיד במוזיאון רמת גן (2013) והשתתפה בתערוכות קבוצתיות ביניהן: גלריה בסיס (2016), מוזיאון רמת גן (2015), יריד "צבע טרי" (2014), מוזיאון תל חי (2013) ועוד. טוביאס זוכת פרס ראש העיר ירושלים למצוינות בפרויקט גמר (2012) ובמלגת קרן מיתר למצוינות בשנים 2011-2010 ו2012-2011. עבודותיה נכללות באוספים שונים.


 
נעילה התערוכה, 29.7.16