זמן קריאה : 1:28 דקות
תמונה: הילד העיוור בתצלום של דוד רובינגר ממשש את מפת ארץ ישראל. הוא "קורא" את התבליט שלה באמצעות מישוש, כפי שיקרא כתב ברייל. ערוצים בנוף הם חריצים שאצבע יכולה להתקדם לאורכם. מפה היא דוגמה מעניינת במיוחד לחיבור של מושגי ומוחשי, לחיבור של שפה ועולם. אבל עד כאן להפעם. עוד על מפות - במדור הבא.
מילים: השפה כרוכה בחושים שלנו יותר משנדמה. מילים אינן רק מובנים של דברים בעולם או מרכיבים של משפטים נושאי משמעות - אלא הן בעלות נוכחות ממשית. חוש ההתמצאות, חוש הכיוון וחוש התנועה שלנו כרוכים בהן. כבעלי אוריינטציה, אנחנו זקוקים להמְשגה מטאפורית של הקשר בינינו לבין המרחב. כאוצרת וכמי שבונה את תחביר התצוגה שיוביל את התנהלותו של הקהל בחלל תערוכה - אוריינטציה ותפיסה מטאפורית, הן מפתחות שלי.
תוכנו של מושג מופשט הוא תמיד מטאפורי: המטאפורה משאילה דימוי מהשדה הפיזי-מוחשי כדי להסביר באמצעותו מובן של דבר מה מופשט-מושגי. (בעברית, מטאפורה נקראת הַשְׁאָלָה).
במובן הזה, העברית היא שפה מטאפורית; כשמתחקים אחר האטימולוגיות (חקר מוצָאָן) של המילים בעברית, לא פעם מוצאים את מקורן הפיזי-מוחשי: יסודה של העברית הוא מן השפה האכדית, ובאכדית לדוגמה, הפועל שַׁטָרֻ (השורש ש.ט.ר.) פירושו לרשום או לחקוק. כתב היתדות נחקק כסימנים על לוחות טין. הסופר או הכותב - חוקק את האותיות, והמסמך הכתוב היה לשטר (שטר=מסמך: שטר קניין, שטר חליפין, שטר כתובה, שטר כסף). מעשיהו השוטר (בדברי הימים ב' כ"ו), מובנו, בעצם, מעשיהו הסופר (זה לא אותו מַעֲשֵׂיָהוּ, שומר סף בית המקדש, שזכה שייקרא על שמו בית כלא בישראל. זה מעשיהו אחר. אגב, איני יודעת אכדית, ואת האטימולוגיה שכאן למדתי מקיר הפייסבוק "מילה אכדית ביום" שכותב אלעד אהרון, ולמי שמתעניין – אני מאוד מאוד ממליצה).
כתיבה בימי קדם היתה מעשה פיסולי: מה שנפסל החוצה הותיר במקומו אות, מילה, משפט, מושג, רוח - "וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת" [לוחות הברית. שמות לב, טז] - המילים נחקקו באבן או בלוח; ומכאן, בתהליך מטאפורי, נולדה גם המילה "חוק", על שום שנחקק. ו"מילה חקוקה בסלע" היא מטאפורה למילה שהטביעה את חותמה.
תוכנו של מושג מופשט הוא תמיד מטאפורי: המטאפורה משאילה דימוי מהשדה הפיזי-מוחשי כדי להסביר באמצעותו מובן של דבר מה מופשט-מושגי. (בעברית, מטאפורה נקראת הַשְׁאָלָה).
במובן הזה, העברית היא שפה מטאפורית; כשמתחקים אחר האטימולוגיות (חקר מוצָאָן) של המילים בעברית, לא פעם מוצאים את מקורן הפיזי-מוחשי: יסודה של העברית הוא מן השפה האכדית, ובאכדית לדוגמה, הפועל שַׁטָרֻ (השורש ש.ט.ר.) פירושו לרשום או לחקוק. כתב היתדות נחקק כסימנים על לוחות טין. הסופר או הכותב - חוקק את האותיות, והמסמך הכתוב היה לשטר (שטר=מסמך: שטר קניין, שטר חליפין, שטר כתובה, שטר כסף). מעשיהו השוטר (בדברי הימים ב' כ"ו), מובנו, בעצם, מעשיהו הסופר (זה לא אותו מַעֲשֵׂיָהוּ, שומר סף בית המקדש, שזכה שייקרא על שמו בית כלא בישראל. זה מעשיהו אחר. אגב, איני יודעת אכדית, ואת האטימולוגיה שכאן למדתי מקיר הפייסבוק "מילה אכדית ביום" שכותב אלעד אהרון, ולמי שמתעניין – אני מאוד מאוד ממליצה).
כתיבה בימי קדם היתה מעשה פיסולי: מה שנפסל החוצה הותיר במקומו אות, מילה, משפט, מושג, רוח - "וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת" [לוחות הברית. שמות לב, טז] - המילים נחקקו באבן או בלוח; ומכאן, בתהליך מטאפורי, נולדה גם המילה "חוק", על שום שנחקק. ו"מילה חקוקה בסלע" היא מטאפורה למילה שהטביעה את חותמה.
צילום: דוד רובינגר. באדיבות ידיעות אחרונות
תמונה: הילד העיוור בתצלום של דוד רובינגר ממשש את מפת ארץ ישראל. הוא "קורא" את התבליט שלה באמצעות מישוש, כפי שיקרא כתב ברייל. ערוצים בנוף הם חריצים שאצבע יכולה להתקדם לאורכם. מפה היא דוגמה מעניינת במיוחד לחיבור של מושגי ומוחשי, לחיבור של שפה ועולם. אבל עד כאן להפעם. עוד על מפות - במדור הבא.
מורן שוב היא אוצרת ההקמה של בית לעברית, ראשון לציון - מרכז לעברית כשפה וכתרבות