יצירת אמנות הנעשית על ידי צירוף של חומרים שאינם פיגמנט ושל אובייקטים על גבי מצע שטוח. מקור המילה בפועל הצרפתי Coller - להדביק. עד הופעת הקולאז' בסביבות שנת 1905, העבודה על גבי משטחים (בד, נייר, עץ וכו') היתה ברובה על ידי הוספת פיגמנט למשטח, ועל ידי כך יצירת ציור או רישום. הקולאז' איפשר שימוש בחומר אחר – גזיר עיתון, ציור מוכן, בדל סיגריה, פיסת בד, חבל, תצלום, כפיס עץ, פסולת – וצירופו למשטח, לרוב ביחד עם פיסות חומרים או אובייקטים אחרים, ולפעמים בנוסף או לצד ציור או רישום. טכניקת ההדבקה-הצרפה על משטחים אמנם ידועה כבר באמנות הסינית העתיקה, בהוספת עלי זהב לציורים גותיים, ובאלבומי צילום מוקדמים במאה ה-19, אבל מתחילת המאה העשרים הפך למתודת עבודה עקרונית, המזוהה כאחד המהלכים המרכזיים של האמנות המודרנית והאוונגרדית. בין אמני הקולאז' המרכזיים נמנים: פיקאסו, בראק, דושאן, ריצ'ארד המילטון, רוברט ראושנברג, חנה הוך, ג'יימס רוזנקוויסט, מרתה רוסלר, וקורט שוויטרס. בארץ השימוש בקולאז' היה נפוץ בעבודות של הנרי שלזניאק, רפי לביא, יאיר גרבוז, דגנית ברסט, דוד טרטקובר ומיכל נאמן.
דגנית ברסט העיגול ליד וירגיניה 1975
הנרי שלזניאק, ללא כותרת, 1968
חנה הוך, מבקר האמנות, 1919-20
מרתה רוסלר, לנקות את הוילונות, 1967-72
מיכל נאמן ריטוש כחול - עם אצג וזלמן שושנה, 1975
פיקאסו, בקבוק של vieux Marc, זכוכית, גיטרה ועיתון - 1913
קורט שוויטרס, קולאז עם דיוקן עצמי מוקדם, 1937
רוברט ראושנברג, 1963
ריצרד המילטון 1956
רפי לביא ללא כותרת 1969
גורג בראק, 1912