במקום טקסט לקטלוג, מציעה דורית פיגוביץ גודארד לכתוב "שלום וכל טוב" ומעוררת בפעם המי-יודע-כמה את התהייה אודות הצורך הכמעט כפייתי להמיר את חוויית הצפייה הבלתי-אמצעית במתווכים טקסטואליים ובקביים מילוליים. הגם שמדובר, לעתים במוצהר, בהצעה פתוחה אחת מיני רבות לקריאתה של תערוכה, לא כל שכן בנדיבות פוסט-מודרניסטית של מנעד פרשני רחב, הרי שאי-נחת מוסרית קלה מתעוררת לנוכח עצם הכנסתם הכפויה של החושי והיצרי לתוך סד תיאורטי מתומלל ולנוכח ניכוסו המטפורי של "עיזבון" המחבר, אף אם מותו של זה הוכרז לא מכבר.
כבשגרתה היומיומית בסטודיו – שבה היא מכנסת רישומים, ראשי עץ מגולפים, גדמי ספרים, מיניאטורות מוזהבות על כרכובים, מכשירים תחביריים, איברים חשבונאיים ועוד אל תוך סצנה פרועה – עורמת פיגוביץ גודארד בחלל התערוכה מובלעת של עבודות, ברובן תלויות-מקום, שהממד התהליכי הפרום נוכח בהן גם לאחר שעברו לאכסניה ממוסדת, מהוגנת לכאורה. בתוך בריקולאז' גדול-ממדים, שרכיביו החפציים והרעיוניים נדמים כחסרי מכנה משותף או כמי שנקבצו באקראי, היא שוזרת מעשה בתוך מעשה לכדי שנינות גרוטסקית מתריסה ובעלת עודפות רבת-פנים, שכמו באה להעצים את קיומו המלאכותי, השרירותי והאירוני לעתים של המכלול.
באורח זה מתפרקת שרשרת המשמעויות הלכידה, ואיבריה המנותקים שאינם חותרים להומוגניות מתלכדים לכדי מקבץ קטוע של עבודות אוטונומיות ששטחי ההפקר הקיימים ביניהן יוצרים הֶפְלֵג בזמן, במקום ובחומר. לפיכך על אף עושרן התוכני והמתח הסגנוני שכל אחת מהן אוצרת בתוכה, קל וחומר לאור עיקשותה של האמנית להדוף כל בדל של תיאוּריוּת ולו גם במופעה המינורי ככותרת לעבודה, דומה כי כל ניסיון ליצירתו של נראטיב מאחד נועד מראש לכישלון.  

והרי פרדוקס לכאורה: הישענותו של חלק ניכר מגוף עבודתה של פיגוביץ גודארד על טקסטים ספרותיים, כמו למשל האפוסים היווניים, הסיפור המקראי, סיפורי עגנון ועוד מעצימה את התהייה כיצד דווקא מה שנגזר מרפרנטים טקסטואליים וסמנטיים (ובכלל זה שם התערוכה "פצועים קל" כשם קוד לטרמינולוגיה משותפת) מסרב למשמוע עלילתי. ייתכן שהמענה הוא בסינתזה שהיא מפיקה בין ז'אנרים שונים או בניגודי הסגנונות שמכוננות הסמכותיה כמו למשל תבליט הקיר שיצרה בעקבות סצנת גרירת גופתו של הקטור בידי אכילס מתוך ה"איליאדה" למול "כנף מעילך בידי" שציטטה מתוך מאבקם המקראי של שאול ודוד. אלו הן שתי נוסחאות ספרותיות שהן בגדר ניגודים אבטיפוסיים, לדברי אריך אוארבך בספרו מימזיס. מצד אחד, האפוס ההומרי על תיאוריו הגדושים הוא צר-צורה, מאיר את התופעות באופן שווה ולא היררכי, מאפשר שיחה חופשית ומצמצם בהתפתחות בעיות האדם; מצד אחר, הרזון והחסכנות של הסיפור המקראי מבליטים חלקים אחדים ומאפילים על אחרים, והוא מתאפיין במקוטעות בעודו מפתח את ההתהוות ההיסטורית תוך כדי העמקה בבעיות.
מפתח אפשרי נוסף לקריאת העבודות והפרקטיקה של פיגוביץ גודארד עשוי אולי להמציא לנו התיאור של המשפט הפלוברי בספרו של ז'אן-פול סארטר הספרות מה היא? לפי סארטר, המשפט של פלובר "מכתר את האובייקט, לוכד אותו, משתק אותו ושובר את צלעותיו, סוגר עליו, הופך לאבן ומאבנו יחד איתו. הוא עיוור וחירש, ללא עורקים – אין כל אות חיים, שתיקה עמוקה מפרידה בינו ובין המשפט שלאחריו; הוא צונח אל תוך הריק לנצח, וגורר עמו את טרפו בנפילה אינסופית זאת. כל מציאות, לאחר שתוארה, נמחקת מרשימת המלאי – עוברים לבאה אחריה".[1]
 
אז אכן, שלום וכל טוב.
 
 
 

[1]  ז'אן-פול סארטר, הספרות מה היא? מצרפתית: אליה גילדין (אור יהודה: דביר, 2007), עמ' 140.


שיח גלריה: יום שישי, 13 בינואר 2017, בשעה 12:00

מפגש נעילה בתערוכה, יום שבת, 18 בפברואר 2017  
בשעה 14:00-11:00