אלכס ליבק

אוצרת: נורית טל-טנא

אלכס ליבק (נ' 1944), מבכירי הצלמים בארץ, מתעד את החברה הישראלית, על הסוגיות והסכסוכים המלווים אותה, זה כארבעה עשורים באמצעות צילום ישיר. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 התפרסמו תצלומיו במדורים קבועים בעיתונים "חדשות" ו"הארץ" כחלק ממערך של עיתונות ביקורתית, החושפת נגעים במערכת הפוליטית, החברתית והבירוקרטית, ותרמו רבות להתקבלות הצילום כמדיום עיתונאי מן המניין [בארץ]. במרוצת השנים הוצגו עבודותיו בתערוכות שונות, וחמישה ספרים המוקדשים לתצלומיו ראו אור.
ליבק, חתן פרס ישראל לצילום לשנת תשס"ה (2005), תרם תרומה משמעותית לגיבוש האיקונוגרפיה החברתית הישראלית. בנימוקיהם להענקת הפרס כתבו השופטים: "אין עוד צלם כאלכס ליבק, המעורה כל כך בחוויה הישראלית. הוא ניחן במחויבות ובמשמעת, בראייה מקורית ונוקבת, לעתים אירונית, של המציאות הישראלית על המובלעות הנידחות שלה. ליבק מצלם מתוך חירות מחשבתית ואמפתיה ומתוך התבוננות פואטית במחוות הרגעיות של המתרחש ברחוב הישראלי".
מדיום הצילום בכלל, וצילום עיתונות ורחוב בפרט, מתנהלים בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי ומעצם הווייתם מעלים שאלות אתיות. ליבק ממשיך את מסורת ה"רגע המכריע" (decisive moment), שניסח הצלם הצרפתי, אנרי קרטייה-ברסון – צילום הלוכד הרף עין ומשקף את התבוננותו הייחודית של הצלם, את יכולתו הטכנית ואת תפישתו האסתטית. הרגע המכריע, פשוטו כמשמעו, בא לידי ביטוי מיוחד בעבודתו של הצלם האכפתי המעורב (concerned photographer), מבית מדרשו של הצלם ההונגרי-אמריקני, קורנל קאפה – צלמים המבקשים לייצר שינוי חברתי ותודעתי, ולא רק לתעד; לחשוף נגעים חברתיים, וכך להביא לשיפור מצב האנושות. גישה זו משלבת צילום שביסודו כוונה דוקומנטרית עם צילום שכוונתו אמנותית, ומבטא עמדה חברתית ביקורתית. בשנת 1988, בתקופת האינתיפאדה הראשונה, הציג ליבק בעיתון חדשות תצלום של פלסטינים מתים, שכובים על גבי משאית; בשנת 2005 הציג בעיתון הארץ סדרת תצלומים, שתיעדו את העוני בישראל. תצלומיו טומנים בחובם הן את ההקשר האינטלקטואלי והן את הפּוּנקטוּם (punctum), שעליו דיבר התאורטיקן רולאן בארת[1] – אותו פרט בתצלום הדוקר ופוצע את המתבונן, ומחייב התבוננות נוספת.

----------------------------------
[1] ראו רולאן בארת, מחשבות על הצילום, תרגום: דוד ניב (ירושלים: כתר, 1988).
 

במהלך השנים עמד ליבק לא אחת במוקד דיונים משפטיים וסוגיות, הנוגעות להתנגשות בין חופש היצירה לבין פגיעה בפרטיות או בממסד. בשנת 1984, למשל, פרסם בעיתון חדשות את אחד מתצלומי העיתונות האיקוניים בתולדות המדינה, תצלום קו 300, שבו הונצח אחד מחוטפי האוטובוס בעודו בחיים, לאחר שנתפס ונאזק, זאת בסתירה לגרסת השב"כ, שטען כי אותו חוטף נהרג בעת ההסתערות על האוטובוס. התצלום של ליבק הוביל לחשיפת התנהלותו השקרית של השב"כ וניסיונו להטיל את האחריות למחדל על הצבא. ועדת חקירה, שהוקמה בעקבות פרסום התצלום, הביאה, בסופו של דבר, להתפטרות של ראש השב"כ ושל בכירים נוספים בארגון. במקרה אחר, בשנת 2000, נתבע ליבק על ידי גבר חרדי, שאותו צילם במרחב הציבורי על רקע פוסטר פרובוקטיבי. בשנת 2016 נתבע שוב בעקבות תצלום שבו נראו חרדים וילדיהם בסמיכות לפחי אשפה. בכתב התביעה נטען, כי התצלום מהווה פגיעה בפרטיות המצולמים וביזויים.
השפה הליבקית מתמקדת בעיקרה בדמויות, שאותן הוא "לוכד" באקראי מתוך מבט בהתרחשות המתהווה לנגד עיניו. בתצלומי הערבה מן השנים האחרונות (2017–2019), לעומת זאת, מניח ליבק לאסטרטגיית הצייד האנתרופולוגי ופונה למרחב החף מנוכחות אנושית, אך מעיד על עקבות מעשי האדם בשממת הערבה. תצלומיו מציגים ישימון אפוקליפטי, שנותר זנוח בשברונו: מכולה חלודה, חומה שבורה, מטווח יורים נטוש ואניית קרב שנשכחה בלב הים המדברי. הדמויות האורבניות מוחלפות בשרידי מבנים וטבע, מרחב רפאים גוסס, המצביע על קיומה של מציאות אחרת ומבקש לספר סיפור. מבעד לעדשתו הביקורתית של ליבק הופך מצבו של המקום לאמירה פוליטית נוקבת.

שיח גלריה ששודר ביום שישי, 31.7 בשעה 12:00 בפייסבוק לייב ניתן לראות בדף של בסיס לאמנות לתרבות