אייקון של רומנטיקה / קרן ענבי

 אייקון של רומנטיקה / קרן ענבי

אמנים ויוצרים (בהם ארי פולמן ובת עמי ריבלין) מתייחסים לליאונרד כהן בתערוכה המוקדשת לו במוזיאון היהודי בניו יורק


"כמו ציפור על תיל כשיכור שר בליל, כך ביקשתי להיות חופשי" שר לאונרד כהן על החיבור בין גוף לנפש, אלמנטים שמרכיבים את הבסיס לתערוכה הסוחפת 'לאונרד כהן: סדק בכל דבר', תערוכה שמוקדשת לתגובה של אמנים ויוצרים עכשוויים לדמותו ומורשתו של היוצר והזמר המשפיע לאונרד כהן (1934-2016). כהן ביטא ביצירתו מורכבות ותשוקות סביב נושאים כמו המצב האנושי והחיבור בין הגוף והנפש. בדמותו ששידרה אניגמטיות הוא הצליח לשזור ביחד אווירת קודש וחול, מסתורין ונגישות, שילוב של ניגודים שמיגנטו אליו וליצירותיו אנשים רבים.

בביקורי בתערוכה החווייתית מצאתי שהיא בעיקר מכוונת סביב נושא הגוף. מהי חוויה גופנית דרך אמנות כמו מוסיקה, סאונד, צליל ומילה? איך היא משפיעה על גופו של הצופה? של כהן עצמו? ושל הדמויות המשתתפות בסרטוני הוידאו והאנימציה? מיצב הוידאו של Candice Breitz (נ. יוהנסבורג, 1972) מתמודד בין השאר עם השאלות הללו בניסיון להעביר לצופה חוויה פיזית מורכבת דרך וידאו ב-18 ערוצים שמקיפים חלל מלבני. במיצב הוידאו שנקרא
(I'm Your Man (A Portrait of Leonard Cohen הוא מציג קבוצה של 18 מעריצי לאונרד כהן כשסימולטנית כל אחד מהם מבצע בדרכו שלו את השיר I'm Your Man. הדמויות השרות הן 'כל אדם' ונראות כמו השכן (האמריקאי) מהדלת ממול. בידודה של כל דמות גורם לנו לבחון אותה בקפדנות ולפתע הם נראים כטיפוסים צבעוניים, כילדים שמסרבים להתבגר, נמצאים בנקודת זמן מסוימת מאד וחמקמקה. הקמטים, העייפות ואפילו הקמלות שחלקם משדרים, יוצרים תחושות מעורבות של היקסמות ואירוניה, חמלה ואנושיות. וידאו בערוץ אחד מקדים את הכניסה למיצב המרשים, מוצגת בו מקהלת בית כנסת שמבצעת את אותו השיר, אך לסירוגין עם שתיקות מתמשכות מלוות בג'סטות עדינות וקצביות. המקהלה הגברית מייצגת את קהילת בית הכנסת Westmount אליה השתייך כהן כל חייו. שתי עבודות הוידאו מרכיבות ביחד רגע עדין של פרידה ממשורר ומוסיקאי שהשפיע על קהל רב של מעריצים, כמו גם אמירה נוקבת על גבריות מבוגרת. העבודה ממשיכה את עיסוקו המתמשך של Bereitz בחקר דמותו של המעריץ, נושא שבאופן טבעי מלווה את התערוכה כולה.

ל'תא הדיכאון' החשוך של במאי הסרטים ארי פולמן (נ. ישראל 1962) נכנס בכל פעם צופה אחד והוא מוזמן לשכב על מעין מיטה בבדידות מוחלטת ובחשכה ולהתבונן בדמותו המשתקפת במראה שמקובעת לתקרה. התחושה דומה לביקור על ספת הפסיכולוג, כאשר סנסורים מסמנים לשירו של כהן Famous Blue Raincoat להתחיל להתנגן, ולהציף אותנו הצופים בסאונד משובח. אנימציה של מילות השיר מתחילות בהדרגה לטפס על הקירות שמסביב, אות אחרי אות מצטרפות לכדי אייקונים שמסמלים את העולם התמטי רב הפנים של כהן. הדימויים צפים בחלל וביחד עם המוסיקה עוטפים, מגנים ומכסים אותנו בהדרגה, כאילו היו שמיכה. פולמן יצר חוויה חושית מרגיעה שמתייחסת ליופי של השבריריות של הנפש האנושית - נושא חוזר באלבומים המוקדמים של כהן.

התערוכה שבחלקה היא אינטראקטיבית מנסה לחבור לקהל באמצעות עבודות מגוונות, כמו גם באירועים הרבים המלווים אותה, החל משולחנות עגולים בהנחיית ביוגרפיים שכתבו על כהן כמו סילבי סימונס ואלן לייט, דרך סדנאות של שירה במקהלה, ציור בדיו בהשראת מסורת הזן הבודהיסיטי ועד ערב קוקטיילים שנערך פעם בשבוע בחודש אוגוסט סביב משקה פשוט, מבוסס טקילה (Red Needle) שכהן נהג לערבב בשנות ה-70. אווירת החגיגה סביב התערוכה נדמית לעיתים כמתנגשת עם אופיו המלנכולי של כהן, אך למעשה היא גם הגיונית לנוכח הפופולאריות העצומה שלו כיוצר וזמר.
אחד האירועים המעניינים ומעוררי ההשראה שנכחתי בהם היה In Response: Leonard Cohen, שיתוף פעולה של המוזיאון עם תוכנית התואר השני באמנות של אוניברסיטת קולומביה - ערב חד פעמי שכלל מקבץ מדויק של עשרה פרויקטים נבחרים שנוצרו על ידי סטודנטים ובוגרים. היצירות הגיבו לעבודות שבתערוכה ויצרו למעשה תגובה על תגובה. המקבץ כלל עבודות סאונד מרשימות, מחול, וידאו וקולנוע קצר כמו סרטו הקצבי ומלא החן International House של Julian Day  

הפרויקטים ניסו לתפוס את המהות של הגוף הפיזי באמצעים חמקמקים כמו סאונד ותנועה והגיבו למעשה לעיסוק המוחצן בגוף הוויזואלי והפיזי של כהן שמתקיים בצורה מסיבית בתערוכה על גבי מסכים ובצורות שונות של מדיה, אבל גופו הפרטי כמעט ולא נוכח בהם. בתגובתם הם ניסו לתרגם את החומרים מהגוף החוצה בדרכים חמקמקות ונזילות יותר, לרוב על ידי עבודות מיצג. בת-עמי ריבלין (אמנית ישראלית שחיה בניו יורק) הציגה את Untitled, פרפורמנס של 7 דק' שבמהלכו ישבה על הבמה בגבה לצופים וביצעה אקט אינטימי ופשוט שבו היא רושמת את דיוקנה מתוך התבוננות במראה. הפעולה הוקרנה על מסך גדול וסימנה את מורכבות היחסים שבין קהל לפרפורמר, כמו גם היחסים שבין חומר-קו, זיכרון וחלל. עבודה פואטית זו מחזירה את הצופים אל הפשטות והאינטימיות שביצירתו של כהן שלעיתים נדמה כי היא הולכת לאיבוד בתוך ההמולה של כוכב על, אייקון של רומנטיקה.
 

צילומים: קרן ענבי
לאונרד כהן: ״A Crack in Everything״,  המוזיאון היהודי, ניו יורק, עד ה-8 לספטמבר, 2019