חברי קבוצת המופע ״אנטישפע״ מוזיאון. מימין לשמאל: עובד אפרת, נעה סגל, קרני פוסטל, אור אדרי, חגי ליניק (צילום: יואב שדמה)

אנטישפע * מוזיאון

זמן קריאה: 5:11 דקות
"כדי להגיד 'אני אוהב אותך', ראשית צריך לדעת לומר 'אני'״. מפגש עם חגי ליניק - שחקן כדורגל שהפך ללוחם שייטת שהפך למוסיקאי שהפך לקולנוען דוקומנטרי שהפך למחזאי ולסופר חתן פרס ספיר - לקראת המופע הייחודי ״אנטישפע״ מוזיאון, שיתקיים ביום שישי ב"בסיס לאמנות ותרבות".
 
מאת: רוני דורי
 
"מוזיאון - חלל שניתן לו שם ובו מציגים דברים שהאדם יצר. מי רשאי להעניק את השם? האם יוטיוב הוא מוזיאון? האם מוזיאון הוא המקום, החפצים שהוא מאכלס או ההכרה הניתנת לו על ידי החברה? האם קירות ריקים יכולים לייצג את המילה מוזיאון, האם הראש הוא מוזיאון של חלומות? מחשבות? האם הכוכבים בשמיים, המסודרים יפה להפליא, הם תערוכה במוזיאון הקוסמי? אם כך, האם אנחנו ישנים כל לילה במוזיאון?" (חגי ליניק, מתוך "אנטישפע" מוזיאון)
 
בעידן של סימני קריאה מהדהדים נדרשת מידה של אומץ כדי להתהלך בעולם ולפזר סימני שאלה. לחגי ליניק, כך נדמה, אין תחביב אהוב מזה. בהשאלה על מילותיה של הסופרת איין ראנד, "כדי להגיד 'אני אוהב אותך', ראשית צריך לדעת לומר 'אני'", ליניק מוכיח בהווייתו שסימני השאלה קודמים לסימני הקריאה, וגם כשהוא מסיים משפט בנקודה, סימני השאלה מבקעים חריצים בין המילים, לעתים מיד ולעתים ימים לאחר מכן. ליניק (58) הוא אגוז קשה לפיצוח. שחקן כדורגל שהפך ללוחם שייטת שהפך למוסיקאי שהפך לקולנוען דוקומנטרי שהפך למחזאי ולסופר חתן פרס ספיר, ואולי הוא רק כותב ואולי הוא בעצם כל אלה יחד עד עצם היום הזה.
חברי קבוצת המופע ״אנטישפע״ מוזיאון. מימין לשמאל: עובד אפרת, נעה סגל, קרני פוסטל, אור אדרי, חגי ליניק (צילום: יואב שדמה) 100_5135
ב- 4 שנים האחרונות הוא היזם והמנהיג של ערבי "אנטישפע", מעין אנתולוגיה פרפורמטיבית שמועלית כתגובת נגד ביקורתית לתרבות הרייטינג, בליל המלל והרדידות הגואה, ושמוקדשת לנושאים הקרובים ללבו, כמו שפת אם, אנקדוטה, מבט, חדר עבודה, מחאת יחיד, אמא גרמניה, העיר תל אביב ועוד. "אנטישפע" היא למעשה להקת פרינג' שבה חברי הקבע הם ליניק, עובד אפרת, קרני פוסטל (בחופשה), אסף תלמודי, אור אדרי (בחופשת לידה) ונעה סגל, והחברים המתחלפים הם אורחים הרלוונטיים לנושא הנבחר, מתוך ניסיון להקיף אותו ב-360 מעלות.
******
במהדורה הקרובה, שתוקדש לתמה של מוזיאון ותתקיים ביום שישי ב"בסיס לאמנות ותרבות" הרצליה, יתארחו יאיר גרבוז ואיה לוריא, מנהלת מוזיאון הרצליה, ואילו במהדורות קודמות התארחו בין היתר דוד טרטקובר, מודי בר און, אתי אנקרי, ישראל ברייט, ישראל סגל, פרופ' זהר שביט, דורון צברי, בילו בליך ורון חולדאי. ליניק מגדיר את מהות הערבים, שמתקיימים אחת לחודש ומושכים קהל נאמן, כ"פעולה קדם תיאטרלית". כלומר? "זה משהו שלא מרחו אותו עדיין בלק, לא סגור, יש בו קצוות פתוחים. זה לא מופע שבן אדם מזיע מולך. אנחנו עושים חזרה אחת על כל ערב וזהו. אפשר להרגיש את הכתיבה. העיבוד אמנם מעלה את הרמה האסתטית אבל מוריד את טביעת האצבע. הרעיון הוא רעננות".
 
הרעננות הזו היא האלטרנטיבה שמציע ליניק ל"אנטי השפע הגנרי, אותו דבר בגובה דשא, והמון ממנו. אנחנו מנסים להגיד משהו, ולא לדקלם. תנסי להגיד לי משהו ותראי שתתקשי מאוד. יש פה דימוי של שפע מלאכותי, שנובע מכך שהיום, כל הכתיבה בפייסבוק, וכל הכתיבה בכלל, היא דבר מאוד קל. פעם, מי שהוציא ספר בהוצאות רציניות, מעל 5,000 עותקים מהספר שלו נמכרו באופן אוטומטי. החשיפה לקהל הייתה מעצם זה שההוצאה פרסמה את הספר שלך. היום כולם מוציאים ספרים ועוד משלמים על זה, יש איזה מין ריק. אז אנחנו אנטי זה".
ליניק, על תקן העורך שבחבורה, כותב את הטקסטים, ואפרת, המנהל המוסיקלי, מלחין אותם. הלהקה מקיימת הופעות אחת לחודש ומבצעת חומר מקורי בכל הופעה מחדש, בין אם זה מערכונים, קטעי וידאו ארט, שירה, או פרפורמנס, תחת מגבלה אחת: משכו של כל קטע הוא 5-7 דקות.
חגי ליניק. האם יוטיוב הוא מוזיאון? צילום מסך 2018
ליניק מתבל את קטעיו באסוסיאציות חופשיות ופרועות, שמעלות בדמיון את "מוסקבה פטושקי" של ונדיקט ירופייב, ובנויות בקצב קרשנדו, לדוגמה בקטע הבא:
 
״ש: מה זה כסף
ת: ירוק שמרקד לא משנה מה המצב
ש: מה הכי מגעיל אותך באהבה
ת: אני וקצת הסביבה
ש: האם האומנות אהובה עליך
ת: סוסים לעולם אינם משקרים, כשכואב להם הם צוהלים
ש: מתי תבקר במוזיאון
ת: כשהכחול הקר ישכיב את האמרכ"ל על שולחן הניתוחים
ש: האם הטבע אהוב עליך
ת: לא, אני ממתין לשביתת הכוכבים
ש: מה זה הערצה
ת: מבט על חלון ראווה של חנות ממתקים
ש: מה זה מוזיאון
ת: השריקה של התנועה"

 
(ליניק, קטע מתוך "שאלות ותשובות", "אנטישפע" מוזיאון)
*****
חגי ליניק נולד ביהוד, בן זקונים למאיה ולמרדכי, קבלן בנייה וראש המועצה המקומית יהוד בין השנים 1985-1993. הוא הצעיר מבין שישה אחים, ואחיו הבכור, זוהר, הפך את משפחתו למשפחה שכולה כשנהרג ב- 1968 בתאונת אימונים בעת שירותו בסיירת מטכ"ל. בטרם גיוסו לשייטת 13, הספיק ליניק לשחק עונה אחת בעמדת החלוץ בהפועל יהוד, בשנים שבהן הייתה בליגה הלאומית (הליגה הבכירה דאז). עם שחרורו מצה"ל פנה ללימודי מוסיקה במדרשה למוסיקה בתל אביב ובמכללת ברקלי בבוסטון. הוא התחיל לכתוב פרוזה רק בשנות ה-30 לחייו והוציא עד כה ארבעה ספרים - "מישהו נפל" (1996), "מספר מוות" (2000), "דרוש לחשן" (2011), שגם זיכה אותו בפרס ספיר, ו"המחסל"
(2015). בשנת 2010 יצר עם איה סומך את הסרט התיעודי "מתחת לשטיח" שזכה בפרס הצילום המצטיין בפסטיבל "דוקאביב". ב- 2012 עלה מחזהו "דוהרים", שאותו ביים בשיתוף אילן תורן בתיאטרון "תמונע". בימים אלה הוא כותב ספר סיפורים קצרים שייצא, כמו קודמיו, ב"ספרייה החדשה", ומלמד ב"מקום לשירה" בירושלים, אף ש"אי אפשר ללמד כתיבה".
 
פרט ביוגרפי נוסף שיש להתעכב עליו הוא גובהו של ליניק. כמו הענק מ"טווין פיקס", כך גם ליניק הגמלוני טומן רמזים וחידות במילותיו ומשתמש בסינקדוכות כדי להדגים את טיעוניו. כך, לדוגמה, כשהוא נשאל מה מניע אותו לכתוב: "אני 190 ס"מ, וכל החיים שלי אמרו לי: 'אהלן 120 ס"מ', ואני יודע שאני 190 ס"מ אבל כולם מתייחסים אליי כאילו אני 120 ס"מ. לא יודע למה. הבנתי שיש לי שלוש אפשרויות: 1. להתווכח - 'תקשיבו, אני לא 120 ס"מ, אני 190 ס"מ, בואו תסתכלו, המטר שלכם לא טוב', וכו', 2. להגיד - 'אתם יודעים מה? בסדר, אני 120 ס"מ, תניחו לי', 3. לקחת את ה-70 ס"מ האלה ולעשות להם טרנספורמציה, לכתוב ספר, ואז כשהם אומרים, 'בואנה, אחלה ספר, מדהים', הם נותנים הכרה ל-70 ס"מ האלה. זו הכתיבה. כל אמנות נוצרת מחוסר איזון, עוד לא ראיתי בן אדם מאושר כותב. אין לו על מה. רק מצוקה קשה מביאה כתיבה, אם לא אז אתה מת, אתה 120 ס"מ, דרסו אותך. אנשים דרוסים כותבים".
 
רגע לפני שאתם שוקעים בדימויים רומנטיים על אמנים מיוסרים, תחשבו שוב, כי באותה נשימה, ליניק מבטל את מושג ההשראה כ"קשקוש" וסבור כי כישרון הוא "פינוק". אז אולי אי אפשר ללמד כתיבה, אבל "כל אחד יכול לכתוב. כשאתה כבר בפנים אתה אוהב להגיד שזה דבר מסובך לאללה, הארגון לא אוהב לקבל חדשים, כך זה גם עם טייסים". מה בכל זאת נדרש כדי לכתוב, לדידו של ליניק? טאקט, חוש אסתטי וחשוב מכל, אומץ לב. אנשים שאין להם את שלושת אלה הם "כאילו דרוסים, הם עסוקים באכלו לי שתו לי, הם לא הופכים את זה לכוח. כתיבה היא התפרצות, היא אנרגיה, היא מקסימום אנרגיה במינימום שטח. זה חלק מאנטישפע, כי כתיבה ושפה היא פלטפורמה, הן לא מעניינות אותי לכשעצמן, המילה היא ריקה ואני ממלא אותה בתוכן. אנטישפע זה ההפך מקריינות".
 
"אנחנו באים להפשיט את הדברים ולא להעמיס עליהם", ליניק מסכם. "אנחנו מנסים לברר מה זה הדבר שאנחנו מדברים עליו ולא לדקלם, להשתמש בו בחינם. מה זה מוזיאון? מי מסתכל עליו? אנחנו מעלים שאלה, לא נותנים תשובות".
 
***
 
"אנטישפע" מוזיאון, יום שישי, 16 במרץ 2018, בשעה 13:30, "בסיס לאמנות ותרבות" הרצליה.

משתתפים: חגי ליניק, עורך / עובד אפרת, גיטרה וניהול מוזיקלי / נעה סגל, תופים / הדס קליינמן, צ'לו ושירה / אלה שיק בלום​, בס ושירה

להזמנת כרטיסים
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.