גלריה זוזו – סיור אמנותי עם קפה ועוגה

בחזרה לסוציאליזם / רעות ברנע

בחזרה לסוציאליזם / רעות ברנע
 
לצד לא מעט גלריות שנסגרו בשנה החולפת (וגם מוזיאון לצילום אחד) צצו לא מעט גלריות וחללים חדשים, ללא מטרות רווח, עם דגש על שיתופיות ותצוגה אלטרנטיווית. 
כשמדברים על שנת 2017 בעולם האמנות המקומי מדברים בעיקר על גלריות שנסגרו והיו לא מעט כאלה: ג'ולי מ., קונטמפוררי ביי גולקונדה, פלורנטין 45, משונע ועוד. מצידה השני של הסקאלה אפשר גם לראות חללי תצוגה חדשים שנפתחו בחודשים האחרונים. מדובר בחללים שעובדים במודלים מעט שונים אחד מהשני, אך אף אחד מהם לא עובד במודל של גלריה מסורתית. אלה בעיקר חללים ללא מטרות רווח, חלקם זוכים לסבסוד ממסדי כזה או אחר ומרביתם מוגדרים כעמותה ועובדים במתכונת של גלריה שיתופית.
גלריות ללא מטרות רווח נוטות להפתח בתקופות של קושי כלכלי. הגל הקודם של גלריות שכאלה היה בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, ובא בעקבות המשבר הכלכלי הגדול בארץ ובעולם. בתקופה יחסית קצרה נפתחו כמה גלריות אלטרנטיוויות בהן אלפרד, P8, חנינא ובנימין התל אביביות לצד אגריפס 12 וברבור הירושלמיות, ואין ספק שהן מהוות דוגמה מוצלחת וזרז לגלריות חדשות.
מימין: גלריה חנינא, לא גישה מתחסדת. משמאל: ציור של נטע גדליה מתוך התערוכה הנוכחית 0
"בשנים האחרונות שוק האספנות התכווץ וגם המעגל השני של אנשים אמידים שנהגו לצרוך אמנות כמעט לא קיים" אומר יקיר שגב, ממקימי גלריה חנינא, שנפתחה ב-2009. "יכול להיות שגלריות מסחריות לא הצליחו להתאים את עצמן למצב החדש ולכן נסגרו. המודל של גלריה שיתופית מבחינתנו מאפשר לנו לממש את האידיאולוגיה שלשמה הקמנו אותה – לתת במה לאמנות צעירה וחדשנית שאינה במיינסטרים. בהתחלה היו קשיי אמון מצד הרבה גורמים, אפילו גליה יהב ז"ל טענה שיש לנו 'גישה מתחסדת' כי היה לה קשה להאמין שאין מאחורינו אף גוף עם כסף שמפעיל אותנו, שמדובר בנתינה בלבד".

למודל שכזה קל יותר לשרוד במציאות של ימינו?
"מצד אחד כן, מצד שני, גם הגלריות השיתופיות נמצאות תמיד בסכנת סגירה, כי הן תלויות בעיריות ובמשרד התרבות. השנים הראשונות הן קשות וצריך לעשות מאמץ אמיתי כדי לפצח את הקשיים הבירוקרטיים. לעירייה לוקח המון זמן להכיר בגוף כזה כעמותה, ועד אז חלים עליו כל המיסים של עסק".
אחת השורדות המרשימות, שהפכה גם מודל לחיקוי, היא גלריה אלפרד שקמה בשנת 2005 על ידי קבוצה של יוצאי המדרשה. עם השנים הפך המקום ל׳מכון אלפרד - המכון השיתופי לאמנות ותרבות׳ והיום יש בו שני חללי תצוגה לצד 14 חללים המושכרים כסטודיאות לאמנות, ועוד שני חללים שמושכרים לסדנאות שונות. "כולנו עדיין משלמים דמי חבר כל חודש, אבל זה לא מה שמחזיק את המקום" אומרת טליה רז, "אנחנו מקבלים גם תמיכה ממשרד התרבות ומעיריית ת"א, וגם שינינו קצת את חלוקת העבודה בינינו. כבר לא הכל נעשה שווה בשווה כי חלקינו נהיינו הרבה יותר עמוסים". 

מה אתם יכולים לייעץ לקבוצות חדשות שמנסות לפעול במודל דומה?
"יש אצלנו משהו ברוח של הקבוצה שהוא מאד לא מתלהם" אומרת רז. "אני חושב שזה הסוד שלנו" מוסיף דביר כהן קידר. "אנחנו לא עובדים בשיטה של 'הרוב קובע'. אם מישהו לא רוצה להתקדם עם משהו, אין מצב שנתקדם איתו. אנחנו לא שמים אחד לשני רגליים".
מימין: גלריה נולובז, 15 אמנים חולקים גלריה. משמאל: מתוך התערוכה של רקפת וינר עומר 1
גלריה "נולובז", שנפתחה ברח' זבולון לפני מספר חודשים, אימצה את המודל של אלפרד וחנינא. "זה מודל מוצלח וכנראה שיש לזה סיבה". אומר האמן גיורא ברגל, שיזם את הקמתה. הגלריה מתקיימת בחלל קטן ושותפים בה 15 אמנים – חלקם ותיקים ומוכרים יותר כברגל עצמו, רקפת וינר עומר ורענן חרל"פ, וחלקם אמנים בתחילת דרכם. "מה שהוביל להקמת הגלריה הוא המצב המדכדך בארץ – אין מספיק מקומות להציג בהם״, אומר ברגל. ״הגלריות המסחריות מציגות בעיקר אמנים שאפשר למכור אותם בקלות וכדי להציג באחד החללים האלטרנטיביים יש תמיד תור ארוך. אני רואה המון אנשים מוכשרים ולא פעילים מספיק. הרעיון היה לייצר מגרש לאמנים להתנסות בדברים שאין סיכוי שנראה אותם במוזיאונים, אמנות פחות מסחרית אבל טובה".

איך עובד המודל הכלכלי אצלכם?
"כל אחד מהשותפים משלם סכום כסף מדי חודש ולוקח חלק בתפעול הגלריה. בהמשך התכנון הוא להפוך לעמותה ללא מטרות רווח. כולנו עובדים כמובן בעבודות נוספות. בגלל שהיה לנו תקציב מוגבל ניסינו למצוא מקום שהשכירות בו לא עולה על 4,000 שקל בחודש, ולכן החלל קטן יחסית".
שתי התערוכות הראשונות שהוצגו בגלריה היו תערוכות קבוצתיות, ולאחרונה הוצגה תערוכת יחיד של חברת הגלריה רקפת וינר-עומר. לשאלה מדוע בחרה להתחבר דווקא לגלריה שיתופית היא עונה: "בשנים האחרונות עבדתי עם ארבע גלריות, וכולן נסגרו. לכן כשגיורא פנה אליי לגבי הגלריה השיתופית הרגשתי שאולי זו הדרך הנכונה לעבוד בה כעת. יש משהו נורא נחמד בביחד, בדיאלוג, בתחושה שיש עוד אנשים איתך. היו לי יחסים טובים עם גלריסטים בעבר, אבל פה מדובר במשהו אחר. אני לא אומרת שגלריות מסחריות הן לא בסדר, הן בסדר גמור ובעבודה איתן יש יתרונות, אבל כרגע, לפחות בשבילי, המודל השיתופי הוא מאד נחמד. אפילו יותר נחמד ממה שחשבתי שיהיה״.
מימין: גלריה אידריס, בחזרה לרחוב התיירים. משמאל: מיכאל חלאק, 'חפצים אישיים'. 2
גלריה נוספת, ״אידריס״, נפתחה לפני כשלושה חודשים ברח׳ בן יהודה בתל אביב על ידי  האמן ברק רובין, וליביה טליאקוצו. בימים אלו מוצגת בה תערוכה זוגית של מיכאל חלאק וסמאח שחאדה. בניגוד לנובולז, שהתמקמה בדרום העיר – מקום שהפך למתחם הגלריות בשנים האחרונות - אידריס חוזרת לרחוב שהיה מושבן של הגלריות בעבר. ״היה חשוב לנו לנסות להחזיר את האמנות העכשווית למרכז תל אביב״, אומר רובין. ״היום זו סביבה של גלריות של סוחרים וכמעט אין שם אמנות עכשווית. לחלל יש ויטרינה גדולה מאד בחזית, והעוברים ושבים חשופים לתצוגה. זה אחד הדברים שעניין אותנו, המפגש המיידי״.
המחשבה להקים גלריה נולדה בזמן שהיה סטודנט לתואר שני בבצלאל וזו גם הסיבה שהדגש בחלל הוא על האמנים עצמם. האמן, למשל, הוא זה שמחליט על תמחור העבודה, בוחר את העבודות לתצוגה וגם אוצר אותן. ימים יגידו אם זו היתה החלטה נבונה. הגלריה עובדת על חלוקת אחוזים אך נמוכים יותר מאלו של גלריה מסחרית.
פירמידה שעברה רענון 3
מחוץ לתל אביב – שם מתרכזות מרבית הגלריות – אפשר למצוא שלושה מודלים נוספים: בחיפה נפתחה מחדש "הפירמידה" לאחר שלוש שנות שיפוץ. מדובר בחלל ענק בואדי סאליב שמכיל 24 חדרי סטודיו ועוד שני חללי תצוגה לתערוכות מתחלפות. החלל מסובסד באופן מלא ע"י משרד התרבות ועיריית חיפה. הפירמידה יוסדה במקור כעמותה בשנת 1992 ע"י קבוצת אמנים שבראשה עמד אברהם אילת וכללה אמנים מובילים דאז כמו יעקב דורצ'ין. התערוכה המוצגת עתה בחלל היא מחווה למייסדים
אחד הצעדים המשמעותיים ביותר של המקום – שדשדש בשנים האחרונות ולא ממש עורר ענין - הוא מינויה של גליה בר אור למנהלת האמנותית. בר אור, שהיתה במשך 30 שנה מנהלת ואוצרת ראשית במשכן לאמנות בעין חרוד ואצרה בשנים האחרונות תערוכות חשובות בחללים שונים, בהן במוזיאון תל אביב, מתכוונת לשים דגש על הסביבה שבה נמצא המקום. "מבחינתי מוסד אמנות במובן העכשווי שלו לא מוגדר בקירות של מבנה אלא כחלק מהסביבה בה הוא מתקיים" אומרת בר אור, "חיפה זו עיר שיש בה מסורת של שיתופי פעולה – בין קבוצות של  יהודים, מוסלמים ונוצרים למשל. יש בה קבוצות של קומוניסטים ופמינסטיות וכל מיני דברים שאפילו הקדימו מהלכים שקרו בת"א. נקודת המוצא היא תמיד מקומית, ולדעתי יש בעיה עם מוסדות שמסתכלים קודם כל מה עושים בדיסלדורף או ניו יורק. יש בזה משהו שמתנכר למקום. כמובן שמתוך המקומי הרצון הוא לייצר זיקה לבינלאומי אבל לא במובן בו הוא נוחת כמו לווין, אלא צריך לחבר את הכל".
בשעה שבר אור אחראית על הניהול האמנותי גיל גורן, פרסומאי לשעבר שעשה הסבה לאמנות, אחראי על הניהול השוטף. החזון של גורן לגבי הפירמידה, בשונה מעט מזה של בר אור, הוא להפוך אותה למרכז אמנות בינלאומי. בין היתר על ידי הקצאת 3 מהסטודיאות לרזידנסי לאמנים מרחבי העולם. מעניין לעקוב ולראות איך יפגשו שתי נקודות המבט של שניהם והאם יוכלו לעבוד יחדיו.
גלריה זוזו – סיור אמנותי עם קפה ועוגה 4
לפני שלושה חודשים נפתחה בעמק חפר גלריה "זוזו״ שמאחוריה עומדת האמנית תמי סואץ, תושבת האזור, והאוצרים רותם ריטוב ויוסי וסיד. היא מתפרשת על פני חלל ענק של כ-150 מטר באזור התעשייה עמק חפר, מקום לכאורה מרוחק ולא מרכזי, אך, לדברי סואץ, מפתיע לטובה. ״ההחלטה שלי להפוך את החלל לגלריה היתה וולנטרית לגמרי. ראשית, בגלל שאני תושבת האזור, וכל נסיעה לת"א גוררת שעתיים פקקים וחיפושי חנייה ושנית, רציתי שתהיה אמנות טובה ונגישה גם לאנשים מהסביבה שלנו. בתור אמנית בעצמי, ראיתי במשך השנים שהרבה חללים דורשים מהאמנים תשלום כדי להציג בהם ויש הרבה שלא יכולים להרשות את זה לעצמם. זה גרם לי לא פעם לתהות האם בוחרים עבודות כי הן טובות או כי האמנים יכולים לשלם. החלל שלנו נותן בית חם גם לאמנים וגם לקהל שמגיע. שלא כמו המצב המוכר בגלריות שמישהו יושב בהן ולא מרים את העיניים מהמחשב, אצלנו שואלים את כל מי שנכנס מאיפה הוא בא ואיך הגיע. מסיירים איתו בתערוכה וגם מכבדים בקפה ועוגה. מגיעים אלינו כ-30 איש בכל פעם שהגלריה פתוחה וזה הרבה יותר מהממוצע שמגיע מדי יום לגלריות בתל אביב".
הדגש הוא על פיתוח האמנות והתרבות באזור, והרווחים מהמכירות מסתכמים בכ-15 אחוז. הגלריה לא עובדת עם קבוצת אמנים קבועה והדגש הוא על תערוכות קבוצתיות, ״מכיוון שההגעה דורשת מאמץ חשוב לנו לחשוף את הקהל למגוון של אמנים ועבודות ולא לעבודה של אמן אחד״, מסבירה  ריטוב.
מימין: זומו בהקמה. משמאל: פרט מתוך מיצב של יונתן גולדמן. 5
 המיזם החדשני ביותר הוא "זומו – המוזיאון הנייד הראשון של ישראל". בסוף דצמבר הוא החל לפעול בתחנתו הראשונה, ירוחם, ויפעל בה עד סוף החודש (ינואר). מאחוריו עומדת מילנה גיצין אדירם, לשעבר האוצרת של גלריה החדר והאוצרת הראשית של מוזיאוני בת ים, שגייסה לטובתו את מפעל הפיס, קרן אריסון ואת בתיה ועידן עופר, שהם התומכים המרכזיים של המיזם. "השאיפה היא להיות קצרי מועד, כמו ציפורים נודדות. אנחנו נזרע את הזרעים והמקומות אליהם נגיע יקצרו" אומרת גיצין אדירם, שעובדת על המיזם כבר שלוש שנים. "ע"פ סטטיסטיקות עדכניות, רק אחד מתוך חמישה ילדים מגיע פעם אחת למוזיאון עד גיל 18. הבנתי שאנחנו חייבים לעשות מעשה. העובדה שאני והשכן שלי היום לא מדברים היא כי אין לנו שיח תרבותי. מכיוון שזו בעיה תרבותית הפתרון חייב להיות תרבותי. הרעיון במיזם הוא לשכנע ראשי ערים למה תרבות היא עניין בסיסי״. 
המוזיאון הנייד הוא בעצם שתי מכולות שעיצב האמן שי עיד אלוני, שבהן יוצגו עבודות קבועות בנושא "זהות" של אמנים כמו נבט יצחק, עדי נס ופיליפ רנצר. לצידן יוצגו עבודות מתחלפות של אמנים תושבי המקום - בכל פעם המקום שבו יוצב המוזיאון. לצד המכולות ישתמש המוזיאון הנייד גם בחללים קיימים בעיר המארחת – בירוחם, למשל, מדובר בארבע כיתות של בי"ס מקומי. לצד התצוגה יתקיימו בכל אתר פעילויות לילדים, לצד ערבי תרבות למבוגרים בנושאים שונים. "זה מודל רלוונטי יותר לחברה הישראלית" אומרת גיצין אדירם. "אין היום אחידות בתרבות הישראלית. יש את מי ששולט תרבותית ויש את כל מי שבצד.  הנסיון שלנו הראה שהרבה יותר נכון לבוא בחשיבה אחרת - לא רק כזו שבאה לתת אלא לייצר שיחה, דיאלוג. כשאני מתארחת במקום שהוא זר לי מערכות היחסים הופכות להרבה יותר מעניינות״.
 
רעות ברנע היא כתבתה האמנות של ״כלכליסט״.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.