מתוך התערוכה של ראובן ברמן קדים

האפס והאחד / ליאור זלמנסון

זמן קריאה : 4:38 דקות
האפס והאחד / ליאור זלמנסון
 
האם 'אמנות דיגיטלית' היא אמנות? שאלה זו ממשיכה להישאל ואין כמעט אף אמן העושה שימוש בכלים דיגיטליים שלא נתקל בה. במאה ה-20 כשאמנים התנסו בכלים דיגיטליים, היו לא מעט קולות בעולם האמנות שראו בזה מעשה רמייה, אוטומציה חלקית או מלאה של תהליך שבו האותנטיות והביטוי האנושי הם מפתח חשוב ליצירה. במאה ה-21, עם אימוצן של טכנולוגיות דיגיטליות באופן מלא בתהליכי הייצור והעיבוד של עבודות אמנות, לרבות בתחום הצילום והוידאו, נשאלת השאלה: האם רוב יצירות האמנות היום הן דיגיטליות? ואם כן, האם יש בכלל משמעות להגדרה הנפרדת ״אמנות דיגיטלית״?
התשובה שלי היא ׳כן. בהחלט׳. בטור קצר זה וכן בטורים שיבואו אחריו, אני מקווה לחשוף את הקוראים לאמנות דיגיטלית, למגמות הרווחות בה, לשאלות בהן היא מתעסקת ולתפקיד שהיא תופשת בעולם האמנות של ימינו שכן למרות 'שהתהיות' לגביה עדיין מדוברות בשדה האמנות, ניתן לראות שהן לא מפריעות לעבודות אמנות דיגיטלית רבות לתפוס מקום של כבוד במוזיאונים החשובים בעולם וכן בביאנלה האחרונה בונציה.
מתוך התערוכה של איאן צ׳אנג מתוך התערוכה של איאן צ׳נג
בעשור האחרון, אני מנהל אמנותית את פסטיבל פרינט סקרין לאמנות ותרבות דיגיטלית במדיטק חולון. כששואלים אותי מה נכלל תחת אותה אמנות דיגיטלית שאני מציג בפסטיבל, אני משיב תשובה דומה לזו ששמעתי מפי פרופ' לאמנות כריסטיאנה פול, אוצרת לאמנות דיגיטלית במוזיאון הוויטני והיסטוריונית של סוגה זו. מקובל שעבודה תחשב אמנות דיגיטלית, אם היא משתמשת בארטיפקט הדיגיטלי, קרי המחשב לסוגיו, באופן שמנכיח או שמתייחס לפעולת המחשב בעבודה. צילום דיגיטלי ייחשב אם כן אמנות דיגיטלית, רק אם כחלק מהיצירה המוצגת יש התייחסות ויזואלית מודעת ל"דיגיטליות" שלו.
האמנות הדיגיטלית עברה שלוש תקופות:
בתקופה הראשונה, מהמצאתו של המחשב ועד אמצע שנות ה-90, הטכנולוגיה הדיגיטלית שימשה ככלי. במילים פשוטות, הייתה לנו הפריווליגיה להגיד איפה נגמר האדם ומתחיל המכשיר. האמנים בתקופה זו ראו את המחשב ככלי ופעלו (וחלקם אף אכן היו) כמדעני מחשב, החוקרים את האופציות הגלומות במכשיר הקסום: הדיוק, המהירות, ההכפלה המושלמת של דימויים המהדהדת את השעתוק הטכני שהציג וולטר בנימין במאמרו יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני.

דוגמא לסוג זה של אמנות דיגיטלית אפשר לראות בתערוכה של הצייר ראובן ברמן קדים, בגלריה זומר, הכוללת ציורים דיגיטליים. ניתן לראות שהשימוש בתוכנת הציור הדיגיטלי עבור ברמן קדים, נובע מהיכולת של המחשב לצייר תבניות מתמטיות מושלמות ועזר לו בחיפושו אחר תבניות המופיעות במדע, בטבע, באמנות ובאדריכלות. במובן זה הוא פעל כמו מדען הבודק את נוסחאותיו בעזרת סימולציות ויזואליות שיוצר המחשב.
 
מתוך התערוכה של ראובן ברמן קדים מתוך התערוכה של ראובן ברמן
בתקופה השניה, תקופת האינטרנט, הנעה בין שנות ה-90 לאמצע שנות העשרה של האלפיים, הטכנולוגיה הדיגיטלית אינה רק כלי, אלא סביבה המקיפה אותנו מכל עבר. החיבור לאינטרנט נהיה תמידי וחיינו, על שלל הדימויים אותם אנו צורכים, מושפעים מאוד מהתנהלותנו וזהותינו ברשת. האמנים בתקופה זו אינם מדענים מרוחקים אלא אמנים הפועלים בסביבת מחייתם הוירטואלית ומגיבים עליה.
בתקופה זו נוצרת אמנות הרשת, ה-net art, אשר עושה שימוש בדפדפנים כזירה לאמנות ומציגה פעולות פרפורמטיביות והשתתפותיות המחקות ומבקרות את מנגנוני האינטרנט. דוגמה לכך הוא האתר Web Stalker של הרכב האמנים I/O/D שאיפשר גלישה חתרנית יותר באינטרנט. הוא התעלם לגמרי מדימויים ומפורמטים ואיפשר גלישה בין טקסטים תוך דגש על הקשרים ביניהם. אמנים רבים משתמשים באסתטיקה של תוכנות המיוצרות על ידי חברות הטכנולוגיה ומוכתבות על ידי מנגוני כסף ושליטה אמריקאיים. אחרים מגיבים למימד הגלובלי של הרשת והיכולת שלהם ליצור אמנות שהיא חוצה גבולות גיאוגרפיים ותרבותיים. בשנתיים האחרונות האתר Rhizome שנחשב לאתר האמנות המוביל בסוגה זו מציג אנתולוגיה נרחבת של אמנות הרשת ומחייה מחדש פרוייקטים שהשתמשו בטכנולוגיות רשת קדומות
 (https://anthology.rhizome.org). בין השמות החשובים ניתן למצוא את קורי ארכ'אנגל, אוליה ליאלינה, Judi, ואף אמנים צעירים יותר כמו אמליה אולמן ומורשין אללה-יארי.
האתר Web Stalker של הרכב האמנים I/O/D. גלישה חתרנית web stocker
בתקופה השלישית, תקופתנו אנו, השיח המדובר ביותר הוא אודות הבינה המלאכותית, שאולי תחליף אותנו ואולי לא. הטכנולוגיה הדיגיטלית אינה עוד כלי ואינה רק סביבה, אלא נדמה שהיא כמו חיידק פולשני שחי כעת בתוך, ליד ובחברת כל מקום בו נמצא המין האנושי. בהרצאה שנערכה לפני כחודשיים במכון כהן באוניברסיטת תל אביב, חוקרת הפוסט-הומניזם קתר'ין היילס שאלה כמה אנשים יישרדו אם הטכנולוגיה הדיגיטלית כולה תתרסק ביום אחד. ההערכות בחדר שנעו בין 10%-30% מדגימות עד כמה איננו יכולים להתייחס לאדם ולטכנולוגיה הדיגיטלית כייישויות נפרדות. האינטליגנציה המלאכותית החזקה תקום אולי בחסדי האדם, אך מאותה נקודה, כבר לא ברור שהיא תזדקק לאנושות בשביל להתקיים. מחשבות מסוג זה אינן מסעירות רק את סופרי המדע הבדיוני אלא גם את אמני התקופה שיוצרים אמנות פוסט-הומניסטית המאתגרת את המחשבה שהאדם הוא במרכז הקיום ואף היצור היחיד המסוגל ליצירתיות וליצירת אמנות.
בתקופה זו אנו רואים שילובים בין מדעני מחשב, מוח, רובוטיקאים ואנשי אמנות ועיצוב. אל הגלריה נכנסות עבודות אשר חלקן לא נוצרו ביד אדם וחלקן נוצרות ומשתנות בזמן אמת על ידי רובוטים ותוכנות הלומדות את סביבתן. לדוגמא, אחת התערוכות המדוברות בשנים האחרונות בניו יורק הייתה של האמן איאן צ'אנג ב- PS1 Moma אשר יוצר סימולציות חיים של יצורים דיגיטלים המקיימים בינם לבין עצמם יחסים שבטיים ופולחניים בעולמות וירטואלים. מעין משחק וידאו שמשחק את עצמו. עבודתיו של צ'אנג מבוססות על אותם מודלים הסתברותיים וניבויים המשמשים אפליקציות של בינה מלאכותית מעולם העסקים. צ'אנג תיכנת את דמויותיו במובן הבסיסי, אך מרגע שהסימולציה רצה, אף אחד אינו יודע מה יקרה בהמשך וכאשר המוזיאון נדרש לסיים את תערוכתו של צ'אנג, כיבוי המחשב היווה למעשה "הרג" הסימולציה על דמויותיה שחדלו להתקיים עוד.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.