אנדי וורהול. הסעודה האחרונה

היצירה האחרונה / גלעד מלצר

זמן קריאה : 5:56 דקות
היצירה האחרונה / גלעד מלצר
 
ממתי מתחילים לספור? מהפעם הראשונה שהילד, נניח פבלו, לקח עפרון ושירבט משהו על נייר, הרבה לפני שנהיה פבלו פיקאסו? או מהפעם הראשונה שסיים ציור בשיעור ציור במאלגה, או בלה-קורוניה? אנחנו לא יודעים לסמן באופן מובהק מהו קו הזינוק, נקודת האפס של הציור והפיסול – המצב הרבה יותר קשה בשנים האחרונות כשמדובר בצילום, כי כולם מצלמים, כל הזמן -  של אמנים. מה באמת-באמת הציור הראשון במכלול היצירות של נחום גוטמן? של ואסילי קנדינסקי?
 
אנחנו יודעים מהם הציורים הראשונים שאמנים ששפר גורלם הציגו, או מכרו, ובמקרים מסוים, אם זכו בקריירה מוצלחת, בדרך כלל ינסו חוקרים לברר מה קדם לאותה תערוכה מכירה ראשונה, אבל הואיל ומדובר לרוב בצלילה בת עשורים רבים אחורה, לאותו שלב בחיי האמנית או האמן הצעיר שהיו רוויים יותר בחוסר בטחון, בהיסוסים ובספקות בכלל בנוגע לעצם האפשרות שה"דברים" האלה אכן הבשילו לכדי יצירה ראויה, ושהם אכן נדרשים להישמר, להיזכר, להיספר, אז לאתר את אותו רגע קסום של התחלה, זו משימה מאד סבוכה עד בלתי אפשרית באופן החלטי. המדור הקודם https://bit.ly/2DL82XP עסק בכל אותן יצירות ראשונות והנוכחי – באחרונות, אלו שנוצרות לפני הסוף.
הירונימוס בוש, ישו סוחב את הצלב Jheronimus_Bosch_or_follower_001
הסוף של היצירה קורה לפני ההההההסוף, המוות. הסוף, בעיקר של אמניות ואמנים בעלי שם, קורה כשברור שיש מי שמתעניין ביצירה שלהם, ולה, או לו, לפרידה קאלו או לאנדי וורהול יש מספיק (לפעמים יותר מדי) מודעות, מצד אחד לגבי הסוף, ומצד שני לגבי חשיבות היצירות שלהם, הרצף הכרונולוגי, המקום שלהם בהיסטוריה של האמנות, ושל יצירות ספציפיות בתוך הרצף.
מעט יחסית ידוע לנו על חייו ויצירתו של הירונימוס ואן אייקן שהתפרסם תחת הכינוי הירונימוס בוש, ולא ברור אם הוא אכן צייר מספר ציורים המיוחסים לו, בעיקר מהתקופה המאוחרת של חייו (הוא מת ב-1516). רבים רואים בציור "ישו סוחב את הצלב" את האחרון שלו, וכמו שכתב אחד מפרשניו, "אם זה שוליה בסטודיו שלו, או סתם חקיין, אז הוא לא נופל ממנו".
רפאל, הטרנספיגורציה, הציור האחרון, 1516. רפאל, הטרנפיגורציה, 1920
באופן כללי, קל יותר יחסית לעקוב אחרי הכרונולוגיה של יצירות בתקופת הרנסאנס משום שהאמנים קיבלו הזמנות מפטרונים, ובמקרים רבים היה מדובר ביצירות לכנסיות או ארמונות וידוע אם ומתי הסתיימו. כך אנחנו יודעים שהציור שהפך להיות האחרון של רפאל, "הטרנספיגורציה" (ההשתנות) הוזמן על ידי קרדינל ג'וליו דה מדיצ'י, אחיו של האפיפיור קלמנט ה-7, ב-1516 לקתדרלה בעיר נרבון בצפון צרפת. למעשה הציור מכיל לא רק את השינוי של ישו מאדם לבן-אלוהים, אלא את המעבר מהרנסאנס האיטלקי למנייריזם, ולמעשה, המציאות הכריעה את מעברו של רפאל "לעולם הבא".
מיכאלאנג׳לו, הפייטה. היצירה האחרונה, כנראה. 800px-Michelangelo_pietà_rondanini, 1564
בנוגע לקו הסיום של מיכאלאנג'לו, שמת ב-1564, יש כמה אופציות. הגאון האיטלקי עבד באותן שנים ברומא, על מה שיהיה הפרויקט הגדול האחרון בו היה מעורב, בסיליקת פטרוס הקדוש. בשנת 2007 התגלה בארכיון הוותיקן שרטוט הכנה שלו לכיפה, שכנראה שרד בניגוד לשרטוטים אחרים שנעלמו באתר הבניה הענקי, משום שאחד ממנהלי העבודה השתמש בצדו האחורי לבצע חישובים. במקביל, מיכאלאנג'לו סיים להתמודד עם פסל שיש גדול של הפייטה, ומרבית החוקרים רואים בו את היצירה האחרונה שלו, מבלי להסכים אם לגמרי סיים אותה.
טיציאן, פייטה. טיציאן, פיאטה 1576
לא ברור מתי נולד טיציאן, אך אנו יודעים שהוא מת בשנת 1576 מהמגפה שהשתוללה בוונציה, והוא נקבר בטרם השלים לגמרי את הפייטה בבסיליקת סנטה מריה די גלוריוסה דיי פריי שם היה הציור אמור להיות תלוי ליד קברו הלא מסומן, אבל כיום הוא מוצג באקדמיה בעיר.  
את הציור האחרון שלו רמברנדט לא סיים, אבל בחירת הנושא, "שמעון עם התינוק ישו בבית המקדש", אינה מקרית. בגיל ארבעים יום, כנהוג, הוריו של הפעוט הביאו אותו לבית המקדש לקיים מצוות פדיון הבן. שמעון שמתואר בברית החדשה כ"איש צדיק וחסיד", ושנגלה לו בנבואה שלא ימות בטרם יראה במו עיניו במשיח, הגיע אף הוא באותו יום לבית המקדש, זיהה מיד את המשיח הפעוט, ביקש להחזיק אותו, ונשא תפילה. משהבין את מקומו בעולם גם רמברנדט יכול למות.
רמברנדט, שמעון עם התינוק ישו בבית המקדש, ציור לא גמור Rembrandt+van+Rijn+-+Simeon+with+the+Christ+Child+in+the+Temple+1669
הימים האחרונים של וינסנט ואן גוך הפכו כבר מזמן למיתולוגיה. שנים חשבו שהציור האחרון שצייר ההולנדי המיוסר היה "נוף עם עורבים", אבל אחיו תיאו טוען ש"בבוקרו של היום בו מת, וינסנט צייר נוף יער מלא באור ובחיים", והאפשרות היחידה היא "שורשים" שנמצא רטוב עדיין בסטודיו שלו. כמו בכל חיי היצירה הקצרים, קצרים מדי שלו, ואן גוך הטלטל בין הפריחה הצהובה הממשית לבין הקדרות ה"עורבת" שריחפה בנפשו עד שירה בחזהו ב-27 ביולי 1890.
שורשים, הציור האחרון של ואן גוך, 1890 ואן גוך, שורשים, 1890
כשסלבדור דאלי החל את הקריירה שלו, המתחרה הגדול שלו בפסגת הציור הסוריאליסטי היה בן ארצו חואן מירו. מעניין שהציור האחרון שלו דאלי (1983) "הזנב של הסנונית" נראה לחלוטין כמו ציטוט של יריבו.
סלבדור דאלי, הזנב של הסנונית, 1983 22
הציירת האמריקאית ג'ורג'יה או'קיף זכתה לחיים ארוכים ומתה בשנת 1986 בגיל 98 אחרי שנים ארוכות של שתיקה אמנותית. את הציור האחרון שלה, The Beyond, "מה שמעבר", ציירה 14 שנה קודם לכן, ומאז התמסרה לטיולים בטבע ולקדרות.
ג׳ורג׳יה או׳קיף, מה שמעבר גורגיה אוקיף, מה שמעבר, 1972
אם או'קיף פרשה מעשיית אמנות עשור וחצי לפני מותה, מרסל דושאן המשיך ליצור בסתר גם לאחר שהודיע על פרישה ב-1946, והקדיש את חייו לשחמט ולאהבה. ב-1969, שנה לאחר מותו ובהתאם להוראותיו, נחשף המיצב הפיסולי ״נתון״ (Etant Donnes) עליו עבד בשנים 1946-66. דושאן הכין למיצב אוגדן נלווה בן קרוב ל-400 עמודים עם שרטוטים והוראות הצבה מדויקות ומאז הוא מוצג בתצוגת קבע במוזיאון פילדפליה.
מרסל דושאן, נתון, היצירה הסודית האחרונה. 1946-66 דושאן, נתון, 1946-66
באמצע שנות השישים הוזמן מארק רותקו לצייר עבודות גדולות לכנסיה מודרנית ייחודית שנבנתה באוניברסיטה הקתולית סיינט תומאס ביוסטון טקסס, בתמיכת קרן מאניל הסמוכה. עבור רותקו הכנסייה הפכה אתר עלייה לרגל, ואת עיקר עבודתו בשנים 1963-69 הוא השקיע בפרויקט הענק. כשהסתיים, יצאו כל השדים מהארון: האלכוהוליזם, כאבי גב ורגלים (שרבים מהם התעצמו עקב העבודה על בדי הענק בטקסס), בעיות בכלי הדם, ובנוסף לכל גירושים וסכסוכים כספיים. ב-25 בפברואר 1970 האסיסטנט של רותקו מצא אותו מתבוסס בדמו במטבח הסטודיו. על כן הציור היה הציור האחרון שלו, באדומים עמוקים. את השחורים והסגולים של ציורי הכנסייה הוא לא זכה לראות תלויים בחייו.
רותקו, ללא כותרת, 1970. מתבוסס בדמו רותקו, ללא כותרת, 1970
אנדי וורהול, שחומריות, צרכנות ותרבות פופולארית כיכבו ביצירתו והפכו אותו לכוכב, חזר בעבודה האחרונה שלו לשורשים הקתוליים שלו ול"סעודה האחרונה" - נושא דתי שכמו נושאים רבים אצלו, חזר שוב ושוב (מעריכים שוורהול צייר קרוב ל-100 ציורים, הדפסים ותחריטים שבהם יש אלמנטים מהסעודה האחרונה). למעשה, מדובר לא ביצירה אחת אלא בסדרה ענקית שבכולם מככב הציור המפורסם של דה-וינצ'י, בשלל הדפסי צבע, חזרות, עם ובלי לוגואים של תאגידי ענק, כמעין מטאפורה פוסט-מודרנית לשכפול המודרני, של הציור הרנסאנסי. קו ארוך מתוח מאיטליה של המאה ה-15, למונה ליזה המושכפלת של דושאן, ל"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" של וולטר בנימין ולאנדי וורהול שמת חצי שנה אחר כך, בפברואר 1987.
אנדי וורהול. הסעודה האחרונה וורהון הסעודה האחרונה
מותו של וורהול השפיע קשות על בסקיאט, מי שסומן על ידי וורהול כאחד האמנים הצעירים המבטיחים. השניים גם ציירו ביחד מספר סדרות בין השנים 1983-85. אחרי מותו של וורהול, מצבו של באסקיאט, שסבל מבעיות התמכרות לאלכוהול ולסמים, התדרדר שוב והוא אושפז מספר פעמים. באוגוסט 1988, כשהוא בן 27 בלבד, הוא מת ממנת יתר של הרואין. בסטודיו היה הציור האחרון שלו: לרכוב עם המוות.
בסקיאט, לרכוב עם המוות, 1988 בסקיאט, לרכוב עם המוות, 1988
אולי היצירה המהממת, הברורה, והאיומה ביותר היא של האמן הקונספטואלי והמיצגן הארגנטיני אלברטו גרקו, שבמהלך שנות השישים כשנשאל מה בכוונתו לעשות לפרויקט הבא שלו ענה, "להתאבד". הוא תיעד בכתובים את מה שעובר עליו, צייר, עשה קולאז'ים ועסק לא מעט ברציחות פוליטיות ובמוות, וב-12 באוקטובר 1965 לקח כמות גדולה של כדורי שינה. כשגופתו נמצאה, היה כתוב על כף ידו "סוף".
אלברטו גרקו, כתב ״סוף״ על כף ידו greco__alberto_1965
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.