Home Webmail Password Help File Manager Logout Edit a file היש צוהלת ושמחה / גלעד מלצר - בסיס מכללה לאמנות ותרבות
מסכת הבאוטה (משמאל), ונציה

היש צוהלת ושמחה / גלעד מלצר

זמן קריאה: 4:12 דקות
היש צוהלת ושמחה / גלעד מלצר במדור מיוחד לפורים
 
 
אחת מצורות הביטוי החזותיות המוקדמות הידועות לנו היא המסכה. מסכות אמנם מכסות את הפנים, וחלקן אף מעבר להם, אך להוציא מסכות עבודה, הגנה (סקי, הפגנות, קסדות אופנועים מכוסות, ריתוך, צלילה וכו') אין תפקידן העיקרי - כמו מרבית פריטי הלבוש האחרים - כיסוי הגוף כהגנה מפגעי מזג האוויר (חום, קור, גשם) ואין לובשים אותן בגין קודים חברתיים שקוראים להסתרת חלק גוף זה או אחר. כמו כן, בניגוד לבגדים, ואפילו למרבית התכשיטים, מסכות שאינן פונקציונאליות נשמרות למועדים מיוחדים – חגיגות, טקסים, חגים, פסטיבלים, קרנבלים.
המסכה העתיקה בעולם המסכה העתיקה בעולם, חרבת דומא נפת חברון, האלף השמיני לפני הספירה
המסכה השלמה הכי עתיקה שהתגלתה עד כה נמצאה ממש כאן, בחפירה ארכיאולוגית בחירבת דומא באזור הר חברון. היא מתוארכת לאלף השמיני לפנה"ס, ומשערים ששימשה בהקשר של פולחן קדום. סביר מאד שבני אדם עשו ועטו מסכות אלפי שנים קודם לכן אבל החומרים מהם הן נעשו – עור, מקלעות צמחים, עץ – לא שרדו את פגעי הזמן. כתבים, פסיפסים וציורים של כתות ודתות קדומות מתארים או מציגים מסכות פולחן באזור הסהר הפורה, בטורקיה וביוון העתיקה אשר ממנה גם מגיעים דיווחים ראשונים על שימוש במסכות במעבר מטקסים דתיים לתיאטרון. שחקנים חבשו מסכות שייצגו דמויות קבועות: מלך, אויב, יועץ, לוחם, אלה זו או אחרת בהתאם למחזה, לז'אנר (טרגדיה, קומדיה) ולתקופה. מהתקופה הרומית כבר יש בידינו לא מעט עדויות חומריות ויזואליות של מסכות, הן האובייקט עצמו והן הייצוגים שלו בפסיפסים ובעבודות אמנות אחרות.
מסכות זהב, המאה הרביעית לפני הספירה, פרס מסכות זהב, המאה הרביעית לפני הספירה, פרס
מסכות הן חלק מרכזי בתרבות האפריקאית התת-סהרית. הן משמשות להאדרת היופי, נשי או גברי. הן משמשות לעורר את התקשורת עם האבות והאמהות הקדמונים. הן משמשות לטקסים מלידה דרך טקסי מעבר, חתונה, ואבל. הן משמשות בריקודי נצחון, בתפילות לגשם ולהצלחה חקלאית. הן משמשות להרשים, להפחיד, לסקרן, כמו גם להעביר מסורות והיסטוריות אוראליות. מסכות רבות באפריקה (כמו בכל החברות המסורתיות) מייצגות תכונות אנושיות: רוע, קמצנות, תככנות אך גם נדיבות, חכמה, יופי, אהבה. אחרות מייצגות אל זה או אחר או תכונה מסויימת של אותו אל. החומרים מהן הן עשויות כוללים נוצות, עץ, צמחים, פיגמנטים, אבנים, צדפים, מתכות, שנהב, קש ובשנים האחרונות פלסטיק ממוחזר. פני המסכות נעים מאנתרופומורפיים (דמויי אדם), לחייתיים (נשר, שועל, נמר, פיל, קרוקודיל, אנטלופה, וכו') ועד למופשטים לגמרי. לכל אומה באפריקה (מה שבטעות נהוג לכנות במערב שבטים) מצאי מסכות משלה, שבדרך כלל כולל בין 50-120 פרוטוטיפים קבועים שאנשי הקהילה לומדים להכיר, לזהות ולהזדהות עמם. למשל, לבני הדוגון, כיום במאלי שבמערב היבשת, קרוב ל-80 מסכות שונות. בקרב עמים וקהילות רבות מסכות שימשו אנשי רפואה, קדושים ושאמאנים בטכסי הבראה, הרחקת רוחות רעות וסילוק מחלות.
מסיכת סטימבה, דוגון, מאלי מסיכת סטימבה, דוגון, מאלי
השימוש הטקסי-רוחני-ריטואלי במסכות הועתק במהלך השנים למרחב של אמניות הבמה והמופע: תאטרון, ריקוד, מוזיקה והשילובים בינם. בכל אזור ותרבות, השינויים של מסורות דתיות ובכלל זה תלבושות, מסכות, תנועות ונרטיבים, נעשתה בקצב שונה ובתקופה שונה בהתאם למאפיינים התרבותיים, כלכליים, אתניים וחברתיים הספציפים של אותו אזור. גם כאשר התרופפו הקשרים של השימוש במסכות משורשיהם הדתיים והרוחניים, הן שמרו על הפונקציות שלהן כמעבירות נרטיביים חברתיים, נורמות אתיות, מיתוסים מכוננים וקטלוג של טיפוסים ותכונות רצויות ודחויות.
מסכות נו יפניות, של אותה דמות, כשהטיית הראש מסמלת מצב רוח שונה מסכות נו יפניות, של אותה דמות, כשהטיית הראש מסמלת מצב רוח שונה
למסכות מקום מרכזי בתיאטרון הנו המסורתי היפני שהחל מתפתח במאה ה-12 (אך שורשיו במסורות עתיקות יותר שרובן נעלמו או נבלעו לתוך סגנונות ואסכולות חדשות יותר). כמו שאר האלמנטים במופע: תלבושות, תנועות, קצב, צלילים, צבעים, אביזרים, ג'סטות – המסכות מסמלות דמויות מוכרות. עם זאת, לכל דמות יכולות להיות מספר מסכות המביעות מצבי רוח ורגשות שונים התואמים את השינוי בעלילה. בהודו וסרי לנקה מסכות שימשו כחלק מפסטיבלים או טקסים ארוכים בהם סופרו והוצגו האפוסים הגדולים. מעניין לציין שהמסכות הסיניות העתיקות ששימשו בטקסים שאמאניים, מלבד העובדה שהן "נדדו" לויאטנאם, קמבודיה וליפן, השפיעו על האיפור הכבד של מופיעני האופרה הסינית. פונקציה נוספת של המסכות היתה חינוך והנחלת נורמות בעזרת ריקודים ותסכיתים קצרים, כמו אלו הנהוגים בפפואה ובגינאה החדשה. את מסכות האניו (או טאקו) עטו אנשי הקובאו במעבה הג'ונגל הקולומביאני-ברזילאי על כל גופם כחלק מטקסי הבעת האבל.
מסכת קטקאלי, הודו מסכת קטקאלי, הודו
המסכות היפהפיות מזהב, מהתרבויות הפרה-זרתוסטריות, מהמאה הרביעית לפני הספירה, מזכירות באופן מפתיע את מסכות חצי הפנים שהחלו להיות פופולאריות בקרנבל של ונציה שהתחיל כחגיגה במאה ה-12 לציון נצחון הנסיכות במלחמה מול נסיכות אקילאה. פסטיבלים וקרנבלים דומים באירופה של שלהי ימי הבינים והלאה שילבו בין כמה מרכיבים: חגים פרה-נוצריים (פאגאניים) חקלאיים ואחרים, לוח השנה הנוצרי, בעיקר סביב חג הפסחא או תקופת התענית (Lent) שמסתיימת ביום רביעי של האפר, בסוף חודש פברואר או תחילת חודש מרץ, אירועים היסטוריים קונקרטיים של הקהילה (נצחון בקרב, עצמאות, מיגור מגפה וכו') והשפעות של תרבות מקומית או מהגרת. בתקופת הקרנבל אנשים הורשו ללבוש מסכות, להתנהג באופנים שהיו אסורים בימים אחרים ולהעביר ביקורת על מוקדי הכוח במסגרת פורמטים מקובלים של הצגות ומופעים. גם בקרנבלים האירופאים השונים המסכות סימלו דמויות שונות בעלות תכונות ומאפיינים ייחודיים. ייצור מסכות לקראת הקרנבל בוונציה הפך ממוסד ב-1463 כשהיצרנים המקומיים הורשו להקים גילדה, והם מיסדו את הדמויות המפורסמות, ובהן מסכת הבאוטה, שיכלו לשאת רק אזרחי הנסיכות; מסכת הקולומבינה, גם היא של חצי פרצוף, ושהיתה המקבילה הנשית של הבאוטה, הפנטלון שמסמל איש זקן, ארלקינו, המשרת או העבד הליצן, מורטה, מסכת מוות שחורה שיועדה לנשים, ועוד.
מסכת הבאוטה (משמאל), ונציה מסכת הבאוטה, משמאל, ונציה
שלא במפתיע, הקרנבל והמסכות מופיעים גם בציור האירופאי החל מהמאה ה-17, למשל בציור "המבואה" של פרנ'צסקו גוארדי מ-1755. אולי השימוש המעניין ביותר במסכות מופיע בסדרת עבודות של הצייר הבלגי ג'יימס אנסור משנות השמונים של המאה ה-19, שבהן העליזות והצבעוניות של המסכות מעומתים עם הצביעות של החברה הבורגנית, כמו גם עם הלכי רוח ונפש של האמן.
גיימס אנסור, מסכות מול המוות, 1880 גיימס אנסור, מסכות מול המוות, 1880
אבל ההשפעה הגדולה של מסכות על האמנות המודרנית הגיעה במסלול הקולוניאליסטי. גם אחרי שהסחר בבני אדם פסק, הביזה האירופאית באפריקה, באסיה, בכל חלקי אמריקה ובמזרח התיכון, המשיכה להזרים לערים הגדולות עוד ועוד סחורות, חפצי פולחן, אריגים, תכשיטים ומסכות. רבים מהאובייקטים היפים ביותר מצאו בית חדש במוזיאונים הייחודים ובמחלקות לאנתרופולוגיה במוזיאונים האוניברסאליים, ושם ראו אותם בין היתר האקספרסיוניסטים, הקוביסטים ואמני האוונגרד. השנים 1905-8 אפילו מכונות "התקופה האפריקאית" ביחס ליצירה של פיקאסו ורבות נכתב על נוכחות המסכות לא רק בסטודיו שלו אלא ביצירות מפתח ובראשן העלמות מאביניון.
יש משהו מכשף במסכות. בחבישת פסל-ציור-תבליט-אוביקט שמדמה בדיוק את מה שמתחתיו, רק אחרת. שמפגין, מחצין ומגזים רגשות, חלומות ופחדים.
פיקאסו ומסכת שור בסטודיו פיקאסו ומסכת שור בסטודיו
שיהיה חג שמח.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.