כד אטרוסקי, התאבדות אייס, סביבת 380 לפנה"ס

חשיכה נראית/ גלעד מלצר

זמן קריאה: 4:57 דקות
חשיכה נראית. על ייצוגים של התאבדות באמנות החזותית.
 
 
אני שונא את ל"ג בעומר. לא, לא רק משום שברור שזה חתיכת זיהום אוויר מטורף, בעולם שבו אין שום צורך בעוד קצת זיהום אוויר. בטח ובטח כאשר אפילו לדתיים מדובר במנהג ולא במצווה. אבל לא מסיבות אקולוגיות אני ממש שונא את ל"ג בעומר אפילו לא בגלל זכרון ילדות של גץ שנכנס לי לנעל, חדר לכף רגלי, ומשם לקופת חולים, כאבים... לא, זה עבר מזמן.
אני שונא את ל"ג בעומר, כי לפני שבע שנים, ממש כשעמדתי לקחת את הילדים למדורות הכיתה שלהם הטלפון צלצל, ואחי אמר בשקט: מתן.
הוא לא היה צריך לומר יותר. חמישה שבועות לפני כן, ביום שלפני תחילת ספירת העומר, אחינו הצעיר מתן ניסה להתאבד. עובר אורח הציל אותו. 
הפעם הוא וידא שלא יהיה מי שיציל אותו.
את הילדים לקחו לחגוג, בצדק, במדורה.
אצלנו האש אותה כינה הסופר האמריקאי הדגול וויליאם סטיירון, "חשכה נראית", כילתה הכל.
בעוד בספרות העולמית אנו מוצאים לא מעט התייחסויות לדיכאון הקטלני, לא רבות יצירות האמנות החזותית שמתייחסות להתאבדות. אין כוונתי לריבוי המצער, הטראגי של התאבדויות בקרב אמנים לאורך כל הדורות, ולא בכך אתמקד, אלא בייצוגים של התאבדות שכפי שנראה היו בעיקר בציור והדפסים. כמובן שאיני מתכוון להתייחסות העצומה של האמנויות השונות למוות – מישו – וקדושים אחרים - על הצלב, דרך אלגוריות דוגמת ממנטו-מורי, ועד צילומי מלחמה. אני מתכוון למוות המסוים, הבלתי נתפס, התאבדות.
מעניין לגלות שעיקר הדימויים שעוסקים בהתאבדות, מקורם בתקופה הקלאסית, יוון העתיקה והאימפריה הרומית. הן בדמויות מיתולוגיות, והן בפרסונות היסטוריות שיש לנו תיעוד אמין לגבי חייהן ומותן. 
כד אטרוסקי, התאבדות אייס, סביבת 380 לפנה"ס 31632027_577081615994132_4222956061839065088_n
הייצוג הראשון הוא אמנם ציור, אבל כדרכם של היוונים, על כד דווקא. איאס (איאקס), הגיבור היווני השני בחשיבותו רק לאכילס, נעלב פעמיים: פעם ראשונה, כאשר מחליטים להעניק את השריון המכושף של אכילס לאודיסאוס, ופעם שניה כאשר עקב רצונו לנקום באלו שגזלו ממנו את מה שהיה משוכנע היה שייך לו, האלה אתנה מעוורת אותו זמנית, והוא שוחט עדר כבשים. כשחוזר אליו מאור עיניו, והוא מגלה שבויש קבל עם ועדה, הוא נופל על חניתו. הכד האטרוסקי מסביבות 370 לפנה"ס היה ראשון הייצוגים להתאבדות מיתולוגית זו והיא תחזור בעוד כלי חרס יוונים ורומאים, ואף כפרט בציור גדול של ניקולאס פוסן משנת 1631.
פייר נרסיס גורן, מות קאטו, שמן על בד, 1797 23173661_360312387748278_6095892790254764032_n
הדמות הבאה, היסטורית ומתועדת, קאטו הצעיר, קונסול, מושל קפריסין, ומצביא רומאי התאבד בעיר המבצר אוטיקה (תוניסה של היום) בשנת 45 לפנה"ס אחרי שבעקבות מאבקי כח בצמרת הקיסרות, צבאו הובס על ידי יוליוס קיסר. החזרה לנושאים קלאסיים (ניאו קלאסיקה), ההתעניינות הגוברת בהיסטוריה של האימפריה הרומית, עלייתה ונפילתה, ובאלגוריות הפוליטיות שסיפקה הן להתפשטות הקולוניאליסטית של אירופה והן לתככים הפוליטיים של הדמוקרטיות החדשות, סיפקו לאמנים רבים בסוף המאה ה-18, בסמוך למהפכה הצרפתית, מודל (נוסף, כמו איאס) להתאבדות מכובדת של מנהיג. ידוע שקאטו הצעיר בחר להתאבד בלשכתו בעזרת חרבו, וכך הוא מופיע למשל ביצירות של הציירים הצרפתים גיום לת'ייר (Lethier), לואי-אנדרה גבריאל בושה (Bouchet) ופייר-נרסיס גוורין (Guerin). ספק הרואי, ספק טראגי הוא מוצג גם בפסל שיש גדול שיצרו בצוותא ז'אן-בפטיסט רומן (Romand) ופרנסואה רודה
(Rude) ובו הוא מתואר קורא באפלטון את הדיאלוג פיידון שניהל סוקרטס סמוך למותו עם תלמידו בשם זה, ובו הוא דן, בין היתר, במשמעות המוות.
קבוצה מרתקת במיוחד של דימויים עוסקת בנשים מאותה תקופה. לא מעט יצירות התייחסו להתאבדותה של מלכת מצרים, קלאופטרה, לאחר כניעת אלכסנדריה לכוחות הרומאים. סיכה טבולה ברעל הספיקה לה. מהמאה ה-16 ועד אפילו ראשית המאה ה-20, סצנת ההתאבדות שלה צויירה ואף פוסלה על ידי עשרות אמנים. בכל היצירות מככב המתח שבין ארוס לטנטוס, בין האירוטיקה של יופיה האגדי, לטרגיות של סופה.
אך בעוד הטיפול האמנותי לו זכתה המלכה האחרונה של מצרים היה בעיקר על ידי אמנים מהשורה השניה (ומטה), בת האצילים הרומאית, לוקרציה, שהתאבדה בשנת 510 לפנה"ס אחרי שנאנסה על ידי לוקיוס טרקינוס, בנו של אחרון המלכים (לא קיסרים...) של רומא, זכתה לכבוד שמעטים בתולדות האמנות והתרבות קיבלו. רמברנדט, בוטיצ'לי, טיציאן, לוקאס קרנאך, דירר, ורונזי, ואפילו האמנית הגדולה בת המאה ה-17, ארטמיסיה ג'נטילסקי, כולם ציירו את נעיצת הסכין הנוראה, וסיפורה הנורא, האונס, ההשפלה, וההתאבדות יוזכרו או יככבו גם ביצירות ספרות והגות של אוגוסטינוס, צ'וסר, שייקספיר, כמו גם ביצירות מוזיקליות.
אם הזכרנו את שייקספיר, אז יוליה שלו, שהתאבדה בעקבות מותו של אהובה, צוירה גם היא פעמים אינספור בעיקר לאורך המאות ה-18 וה-19, אבל אף אחד מהציורים לא מתקרב לעוצמה של מחזה האהבה הגדול בכל הזמנים. 
ז'אק לואי דויד, מות סוקרטס, שמן על בד, 1787ֿֿ 31632049_577081649327462_4807104539314356224_n
אבל המפורסמת מכל יצירות האמנות המתמקדות בהתאבדות היא ללא ספק "מות סוקרטס", הציור מ-1787 של הצייר הצרפתי ז'אק לואי דויד. תלמידיו של הפילוסוף הגדול נכשלו בניסיונותיהם לשכנע את המורה מלשתות את כוס התרעלה, והוא, על סף המוות בו בחר, מוכיח אותם על מאמציהם להניא אותו מלעשות את מה שלדעתו אדם הגון ואזרח טוב צריך לעשות במצבו, ולהיכנע לפסיקה הדמוקרטית. שנתיים לפני פרוץ המהפכה הצרפתית, דויד, שיהפוך ל"צייר הבית" הלא-רשמי שלה, טוען למעשה שלמען הדמוקרטיה, למען שלטון צודק, שווה אפילו למות.
במאה העשרים, ובאמנות העכשווית, התאבדות לא היתה נושא שגור. אולי משום שבמהלך המאה שחלפה, התקשורת הביאה עוד ועוד התאבדויות של אמנים למסכים, לעיתונים, לתודעה: ג'ימי הנדריקס, כריס קורנל, אביצ'י, אליוט סמית', ג'ניס ג'ופלין, קורט קוביין, איאן קרטיס, המשורר הארט קריין, המשוררת סילביה פלאת, הצלמת דיאן ארבוז, וכמובן ואן גוך, ורבים וטובים אחרים.
מאניל צ'פאל, יוסטון טקסס, מראה כללי עם 3 ציורי שמן על בד של מארק רות'קו, 1966-70 רותקו
ואולי עבודת האמנות הכי משמעותית על התאבדות היא כן של אמן ענק שהתאבד, הצייר האמריקאי מארק רותקו, ששם קץ לחייו בפברואר 1970. רות'קו, בן למשפחה יהודית, סבל מדכאון עמוק בשנים האחרונות של חייו, ובהזמנת קרן מאניל, צייר 14 ציורי ענק בגווני שחור עמוקים, לתצוגה בבית תפילה לכל הדתות שהוקם ביוסטון טקסס.
רות'קו תמיד היה אחד הציירים האהובים עלי. הרבה לפני שאחי החליט שגם הוא רואה רק שחור. 


לזכרו של אחי האהוב, מתן גבעול.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.