זיוה כצלמית בסרט Marry Fuck Kill

לאומיות וזימה, צלמיות ופמיניזם, אווטרים וסייבורגים

זמן קריאה : 7:30 דקות
לאומיות וזימה, צלמיות ופמיניזם, אווטרים וסייבורגים: ראיון עם האמנית רות פתיר לרגל מפגש שיתקיים איתה בבסיס לאמנות ותרבות, יום רביעי, 17.7 בשעה 20:00.
דנה גילרמן
 
לרות פתיר יש בבית רובוטית קטנה בשם ״אלקסה״, וכשהיא אומרת לה ״Alexa stop” נפסקת המוזיקה בדירה. שמעתי וקראתי על קיומה של אלקסה, העוזרת האישית מבית אמזון (המקבילה היותר מוצלחת לסירי) אבל זה המפגש הראשון שלי איתה. מדובר באובייקט שחור דמוי רמקול בעל קול נשי שאפשר לפקוד עליו (באנגלית) לבצע פעולות בסיסיות כמו להתחיל ולהפסיק את המוסיקה, לשאול אותה מה השעה ולבקש ממנה להקריא את החדשות. אני מוצאת את זה יותר הגיוני ופשוט להסתכל בשעון או להיכנס לאחד מאתרי החדשות שברשת בניגוד לפתיר, חובבת הגאדג׳טים או יונתן וסרמן, ה׳תלתיסט׳ שלה (מסתבר שזה הכינוי למי שעובד על תלת מימד) שמאוד מרוצה מכך שהוא יכול לפקוד עליה ״Alexa wake me up at 7״ כשהוא כבר במיטה.

פתיר מזהירה אותי שהדירה שלה במרכז תל אביב נראית כחמ״ל בשבועות האחרונים. היא ויונתן עובדים סביב השעון כדי שהסרט  Marry Fuck Kill (עוד נגיע לענין השם) יהיה מוכן בזמן לתערוכה ״מעידות בעמק המוזרות״ העוסקת בפיסול העצמי בעידן הדימוי הממוחשב, שתיפתח במרכז לאמנות עכשווית בסוף השבוע. לא במקרה המפגש הראשון שלי עם אלקסה מתקיים בדירה של פתיר שמאמינה שהטכנולוגיה החדישה הפכה כבר לחלק מאיתנו. ״אנחנו בעצם כבר באיזשהו תהליך של אבולוציה״, היא אומרת. ״הפלאפון שלי הפך לחלק בלתי נפרד מהזיכרון שלי, מתהליך קבלת ההחלטות שלי, מהמבט שלי, איך שאני מגדירה את עצמי, מה שאני עושה בעולם. אני כבר סוג של סייבורג. העיתונאית נטע אלכסנדר כותבת על קוצב הלב שלה, שזו בעצם תוכנה שיש לה בגוף ואפשר לפרוץ אותה, ולעשות לה האקינג, ולהעביר מידע לרשויות. אנחנו בעצם יצורי כלאיים״.
רות פתיר. ״אנחנו בעצם יצורי כלאיים״ RuthPatirProfile1

פתיר, 35, היא בוגרת תואר ראשון בבצלאל ותואר שני באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו יורק. הסרט ״החולמים״ שאיתו סיימה את הלימודים, הכולל פנטזיות מיניות על מנהיגים, זכה לעניין רב בסצנת האמנות הניו יורקית ואף הוצג בחלל האמנות דאנספייס ביום השבעתו של הנשיא דונלד טראמפ. אז גם הבינה שהיא מרגישה זרה בארצות הברית, וכשאביה חלה החליטה לחזור לארץ.
מתוך ״החולמים״, פנטזיות מיניות על מנהיגים Sleepers_ruthpatir_2017_2
עבודותיה יוצאות הדופן, המשתמשות בטכנולוגיות מתקדמות כדי לעסוק בגוף, במגדר ובזהויות, בפוליטיקה ובכלכלה, מביאות שפה חדשה לשדה המקומי. ״שואלים אותי איך פתאום אני יוצרת בטכנולוגיות כאלו ואם הבאתי את זה מאמריקה״, היא אומרת. ״אבל התשובה היא ממש לא. להיפך, אני מרגישה שזה בכלל הגיע מהבית. יש לי שני הורים שהם מהנדסים, יש לי בית סופר טכנולוגי, כולם פה מבינים בגאדג׳טים ודווקא אני מרגישה שהבנתי את הכוח של הדבר הזה בגלל שחזרתי. יחד עם זאת ברור ששם ראיתי יותר תערוכות המשתמשות בכלים שאני משתמשת בהם״. בזמן האחרון גם אצלנו ניכרת התעוררות בנושא, מפסטיבל פרינט סקרין לאמנות דיגיטלית שייסד ליאור זלמנסון - שגם מציג בימים אלו תערוכה מומלצת במשכן לאמנים בהרצליה אודות אלגוריתמים ושפה - דרך כנסים באקדמיות העוסקים בשילוב אמנות ובינה מלאכותית, ועד לתערוכה גדולה על בינה מלאכותית שתיפתח באוגוסט במוזיאון פתח תקווה.
בשנה שעברה הציגה פתיר בחלל התצוגה ״הירקון 19״ את התערוכה ״מכתבי אהבה לרות״ ובמרכזה משה דיין כאווטאר עשוי טכנולוגיית תלת מימד. העבודה, שזכתה לביקורות מצוינות, עסקה במושגים של פנטזיה, תשוקה, מגדר וחילופי זהויות באמצעות משה דיין המפוצל: מצד אחד מאהב רומנטי ומחזר קנאי ומצד שני בוזז של נכסי מדינה.
מתוך התערוכה ״מכתבי אהבה לרות״. בוזז שרמנטי ruth_patir_love_letters_to_ruth
לאחרונה הציגה בגלריה ברוורמן את העבודה ”Faking a Smile is Easier Than Explaining Why I'm Sad” במסגרת התערוכה “Hello World” שבחנה את ההטיה המגדרית המאפיינת את העוזרות הדיגיטליות הנשיות ׳סירי׳ ו׳אלקסה׳. גם בעבודה זו השתמשה פתיר באווטאר - הפעם כזה שמבוסס על סריקות תלת מימד של גופה העירום. האווטאר הגיב להבעות פנים ספציפיות של הצופה בריקודים אירוטיים שונים שנלקחו מתוכנות אנימציה מן המוכן. למשל הבעת פנים עצובה זכתה לריקוד קאן-קאן, והבעת שמחה לריקודי בטן.
אחת השאלות המעניינות שהעבודה עוסקת בהן, לדברי פתיר, היא מהי ׳עבודה׳ בעידן הטכנולוגי בו אנו חיים ומי מבצע אותה. העוזרת הדיגיטלית, הממוגדרת, היא המשרתת של העת העכשווית והיא כביכול חוסכת מאיתנו את העוזרת האישית בשכר. ״אנחנו חיים היום בתוך חברה בה אנחנו מבצעים המון ׳עבודה׳ בלי שכר״, אומרת פתיר.
faking a smile is easier than explaining why im sad
מתוך ”Faking a Smile is Easier Than Explaining Why I'm Sad” faking a smile is easier than explaining why im sad1
כל הפעילות שאנחנו עושים אונליין היא סוג של עבודה חינם שנובעת מהאהבה שלנו להשתתף במשהו. יש את הדבר הזה שאת אומרת לעצמך ׳איזה קול זה׳ אבל בפועל כל הגרוב הזה, שאנחנו לוקחים בו חלק, הוא כמו עבודה ללא רווח. ככה הכלכלה בנויה. מה זה אומר? יושבים להם חמשת עשירי העולם, בהם הבעלים של מקדונלדס, ואומרים ׳טוב, בוא נפטר את כל הדלפקנים שעובדים במקדונלדס ונחליף אותם במחשבים וניתן לאנשים לשחק באינטרפייס אינטראקטיבי בו הם מזמינים לעצמם את המנה. אז הם ישלמו את אותו סכום על המנה אבל מקדונלדס חסכו את העובד כי האנשים ישתתפו בחינם בשמחה וגם אם לא נעשה זאת בשמחה זה לא ממש משנה. החמישה אנשים האלה יקבעו בין אם אנחנו מתוסכלים או לא. יש הרבה מאוד השתתפות שאנחנו עושים מרצון ויש השתתפות שאנחנו נעשה כי אין לנו כוח ארגוני. כי אנחנו חיים בעולם שיש לנו פחות ופחות סיי. אז מה שנראה לי מעניין בתוך כל הטכנולוגיות האלה במלא מובנים הוא מושג העבודה או מהי העבודה העתידית״.
בעבודתה החדשה פתיר מתרחקת משאלות אלו ועוברת לנושא מרכזי אחר שמעניין אותה, ניוד זהויות. הפעם היא משלבת בין דמותה של אמה, זיוה, בת ה-69, לבין צלמית פריון עתיקה.
לשם כך היא סרקה במצלמת הפלאפון שלה צלמיות כנעניות ממוזיאון ישראל, שלחה את הצילומים לפסל שמצאה באוקראינה - שיצר העתק מדויק שלהן תמורת 40 דולר - והלבישה את אמה בחליפת motion capture המשמשת לצילום סרטי אקשן. את החליפה, שמחירה 50 אלף דולר, שאלה מחברת סטארטאפ ישראלית שפעלה בניו יורק, AR Show, שבזמנו עבדה איתה. פתיר ביקשה מאמה לרקוד, התנועה של הגוף שולבה בצלמית וכך נוצר חיבור על זמני ומרתק בין הצלמית האנונימית חסרת הגיל והזהות לבין האם הספציפית. זהו מסע בזמן היוצר חיבור אל הנשים הראשונות, מעניק להם שפה, זהות וגוף, וגם מאפשר לרות, הבת, לנהל שיחה עם אמה.
זיוה האם בחליפת motion capture 11
זיוה כצלמית בסרט Marry Fuck Kill MarryFuckKill_01
השיחה מתחילה מהמשחק Marry Fuck Kill שאני לא הכרתי. פתיר אומרת שזה משחק שכיח, משחק של בנות, ״עם מי היית מתחתנת עם מי היית מזדיינת את מי היית הורגת, יש כאילו שלוש אופציות בעולם: להתחתן להזדיין להרוג. זה סתם מצחיק וזה גם שובר את הקרח״. אלו גם שלוש השאלות שהאם מתבקשת לענות עליהן. ״הייתי מתחתנת עם אובמה ׳כי הוא מכבד נשים ויש לו ערכים׳, עושה סקס עם קלינטון ׳מכיוון שהוא מגניב, חתיך ונראה טוב׳ ורוצחת את טראמפ״, עונה האם.
בהמשך היא מספרת מה זה להיות אישה בעבודה, מספרת סיפורים מהמשרד, ומדברת על זה שהיה לה לא נוח להצטלם לעבודה כי הפריע לה שלוהקה על פי המיניות שלה. ״בדור שלה הן האמינו שהן צריכות להצליח למרות ולא בגלל״, אומרת פתיר. ״ויש משהו בעיני מאוד חזק שאומרת את זה צלמית אישה כי זה מאוד משחזר את הדבר הזה שיש בו מבוי סתום: איך אפשר להיות אישה לא נשית בעולם מיזוגני״.
״הגזענות המגדרית נמצאת בבסיס הכל והטכנולוגיה ממשיכה לקבע את המצב הזה. לצורך העניין, העבודה שהצגתי בברוורמן מגיבה יותר לגברים מאשר לנשים כי הפנים שנדגמו לתכנת זיהוי פנים, עליה מבוססת העבודה, הן רק של גברים״. פתיר מספרת כי בעבודה הקודמת, ״מכתבי אהבה לרות״, חברות של אמה באו ודיברו איתה על תנועת ה׳מי טו׳. הם אמרו ׳מצד אחד העולם השתנה׳ ומצד שני הם הביעו תסכול לגבי האפשרות האמיתית של שינוי, כלומר שאנחנו כל הזמן חיים ברוטציה׳. אז גם עלה בה הרעיון לעבודה החדשה, ״החלטתי שאני רוצה לקחת את הצלמיות האלה, שהם כאילו הייצוג הכי ארכיטיפי של אישה, ולדבר על נשיות עם נשים״.
״לטעמי, הדבר הכי משמעותי בעבודה הזו שהיא מעלה שאלות״, מוסיפה פתיר. ״היה פה חבר לפני כמה ימים שאמר ׳עכשיו לנצח אסתכל על כל פסל בכל מוזיאון היסטורי ואגיד לעצמי ׳מעניין מה היה הסיפור שלה׳. שזה כאילו הדבר הכי בסיסי, כי אנחנו לא באמת יודעים מה היה הסיפור שלהם וזה נורא מעניין״.
מתוך Marry Fuck Kill MarryFuckKill_06
פתיר מאמינה שהתפקיד של יוצרים שמייצרים דימויים בעולם היום הוא להרחיב את השדה של השיח. ״אני מאמינה שעד היום לא תועדו תנועות גוף של אישה בת 70 בחליפת motion capture, והנה עכשיו זה מרחיב את ספריית הדימויים ויש ייצוג גם לזה. כך שיש פה התכוונות מאוד אמיתית לייצר דימוי המתעד ייצוגים אחרים של גוף, גופים אחרים״.
ככל שהזמן עובר היא שמה לב שהעבודות שלה הולכות ונהיות יותר ויותר אישיות. ״אני מתחילה לשלב הרבה מאוד אנשים מפתיעים בתוכם כמו אקסים ואמא שלי ואבא שלי ואותי. זה מפתיע אותי ואני מתחילה להבין שיש לי כל מיני פינות שאני לא יכולה לברוח מהן: מהישראליות, מהנשיות, מהשיח הפמיניסטי, משיח אתי מסוים, וזו גם הסיבה שהרגשתי זרה בחו״ל והייתי צריכה לחזור לארץ״.
סצנת הסיום של הסרט Marry Fuck Kill. האמנית כצלמית poster, marry,fuck,kill
״יש איזשהו סוג מסוים של חינוך לאמנות שאנחנו מכירים בארץ שהוא חינוך לאמנות שנובע מיסודות אירופאים. זו בעצם ההצלחה הכי גדולה של פרויקט תרבות המערב - הקונספט של אוניברסליזם. הייתי סטודנטית שמונה שנים ברצף, ולקח לי זמן להשתחרר מהאוטוריטה הפנימית שלי, של המרצים שלי, כדי להבין שיותר מעניין אותי להיות ההיפך מאוניברסלית. במסגרת זה הייתי צריכה ם לשנות את הקהל המדומיין שלי בראש ובעיני זה התהליך הכי משמעותי שעברתי. השתנה לי הקהל. פתאום אני עושה עבודה כדי שאמא שלי תאהב אותה, אני נותנת לה להיות המרצים שלי במקום למרצים הגברים שלימדו אותי לאורך השנים, ואני מרגישה שדווקא דרך המקום שאליו חזרתי אני מצליחה להגיע למשהו שהוא הרבה יותר אוניברסלי מאשר ההפך. זה היה תהליך כלל לא פשוט: הייתי צריכה להרוג הרבה אבות רוחניים כדי לעשות את זה״.
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.