פרנצ׳סקו גויה, ה-2 במאי

לא לילדים / גלעד מלצר

זמן קריאה: 6:57 דקות
לא לילדים / גלעד מלצר

מדור ראשון בסדרה שמציגה את ההיסטוריה הקצרה והמחרידה של העיסוק החזותי בקטסטרופות מעשה ידי אדם
 
פורום המוזיאונים של אירופה (European Museum Forum) התכנס בחודש שעבר בוארשה לבשר על הזוכה בפרס מוזיאון השנה של המועצה. הזוכה המפתיע – ולפורום היסטוריה ארוכה של זוכים מפתיעים מאז החל להעניק פרסים בקטגוריות שונות בשנת 1977 – הוא מוזיאון הילדות בזמן מלחמה  (War Childhood Museum) בסרייבו, בירת בוסניה-הרצגובינה. המוזיאון, הארכיון שהקים, הספרים שהוא מוציא לאור, מתמקדים בקורבנות הצעירים של המלחמות בבלקן, בלבנון, באוקראינה, בסוריה ועוד, באופן שמציע מצד אחד תיעוד העבר ומצד שני ריפוי בהווה ורעיונות לתיקון ולעתיד טוב יותר. למעשה מוזיאון הילדים בזמן מלחמה הוא הענות מתוחכמת לקריאה של האינטלקטואלית האמריקאית סוזן סונטאג, להתבונן בכאבם של אחרים. בשבועות הקרובים אציג את ההיסטוריה הקצרה והמחרידה של העיסוק החזותי בקטסטרופות מעשי ידי אדם.
פרנצ׳סקו גויה, ה-2 במאי גויה ה 2 במאי
אין שום חידוש בכך שההיסטוריה האנושית היא בין היתר מצעד אדיר ומגוון של מעשי זוועה, רשעות, איוולת, וקטסטרופות מעשה ידינו. עם זאת, למעשה עד המאה העשרים, התרבות החזותית, בטח ובטח אספנים ואחר כך מוזיאונים נמנעו כמעט – ומיד אציג כמה תקדימים – מלהציג את תולדות המאבקים האלימים, את מוראות המלחמה, כמשהו שהוא פחות מהרואי, הכרחי, ולרוב מפואר ומכובד.
לאורך ההיסטוריה של התרבות במערב, אבל גם במזרח הרחוק, ובאמריקה, התקיימו מסורות מאוד ענפות ופוריות של ייצוגי זוועה – לאו דווקא מלחמה – אבל התעללות, אלימות, חורבן: אינספור ייצוגים גראפיים עד פורנוגראפיים של ייסורי ישו; תיאורים מזעזעים ולפרטי פרטים של העינויים והסבל של הקדושים; פנטזיות של הגהנום על כל מערך הזוועה שהוא מציע (בוש ואחרים); כריתת ראשו של יוחנן המטביל; בכל המקרים הללו, מטרת העבודות היתה לשמש דוגמא, לחנך. להביא את הצופה לכדי אמפטיה מעורבת באימה שמתוכה תתחזק האמונה מחד, והפחד מפני מה שמחכה ללא-מאמין, לנתין המורד, מאידך. בכל מקרה, דימויים אלו היו הזמנה להסתכל, להביט לזוועה בעיניים: זהו אותו הגיון שפעל – וממשיך לפעול במקומות מסוימים – של הוצאות להורג כסוג של בידור, ספקטקל, חיזיון חברתי-פוליטי.
פרנצ׳סקו גויה, 3 במאי גויה שלישי במאי
השלב הראשון הארוך הזה של ייצוג זוועה ומלחמה באופן שרותם את עצמו לדוגמא הדתית והשלטת, כמעט בלי ביקורת, מסתיים רק במאה ה-17. לא ממש מסתיים אבל מתחיל לעבור שינוי רדיקלי. במאה זו מתחיל להיווצר האדם החילוני, הביקורתי, ויש פיתוח הולך וגובר של הרעיון ההומניסטי: האדם במרכז, לא האל, ולא שליחיו, המלך והכנסייה. ולאדם יש זכויות, וביניהן, יחס של כבוד לגופו, לחירותו, רכושו, מיניותו, ובמידה מסוימת להשקפותיו.
אחד הביטויים הספרותיים הראשונים שהיו ביקורתיים במודע לתוקפנות ולהבלי הרוח הלוחמנית, היה הרומן דון קיחוטה - שרבים רואים בו את הרומן הראשו. ביצירת המופת העל-זמנית הזו שם מיגואל דה סרוואנטס ללעג את דמותו ההרואית והרומנטית של האביר הגיבור על הקשריו הספרותיים, ההיסטוריים, הפוליטיים, ועל קשריו עם הכנסייה והמלוכה, כשבין לבין הוא שולח חיצים למגוון קונוונציות מיניות, מעמדיות, ותרבותיות שנובעות מפיגורה זו.  
קאיו, הגלגל, 1633 קאיו, הגלגל, 1633
אחד הביטויים החזותיים הראשונים של ביקורת והתמרמרות כלפי זוועת המלחמה מגיעה מהצייר, ז'אק קאיו (Calloc), שבזמן מלחמת שלושים השנה (1618-1648) בשנת 1633 תיאר בסדרהבת 18 התחריטים, האומללות והפורענויות של המלחמה, את מעשי הזוועה שעשו חיילים צרפתים במהלך הכיבוש שלהם את המחוז בו חי, לוראן, על גבול שוויץ-גרמניה. שנתיים מאוחר יותר, מיד אחרי שמת, פורסמה עוד סדרה קטנה של שישה תחריטים על אותו נושא. שתי הסדרות מסודרות כמו סוויטה נושאית: מגיוס החיילים, דרך כמה מראות קרב, טבח, הרס וביזה, אונס, ומכשירי העינויים, ואח"כ נקמת האיכרים בחיילים, ולסיום חלוקת המדליות ע"י המלך הצרפתי. זהו ייצוג פורץ דרך. בפעם הראשונה שמישהו במערב, ואולי בכלל, העז להראות את המלחמה לא כמעשה גבורה, ו/או כמעשה צודק או מוצדק, אלא כשרשרת של אסונות והתבזויות מעשי ידי אדם.
קאיו, המוקד, 1633 קאיו, המוקד, 1633
קאיו פתח דרך ללא מעט אמנים, בעיקר חרטים ודפסים, שניצלו את הטכנולוגיה החדשה – הדפוס – כדי להפיץ דימוים ביקורתיים של זוועות המלחמה. הקומבינציה של טכנולוגיה חדשה, תפיסות פילוסופיות ופוליטיות חדשות הביאה להתחלת ייצור דימויים אשר מראים את המלחמה כמשהו בעייתי ואף נורא.

קאיו היה פותח השער: לאט לאט, באמת לאט אבל באופן קבוע, אנחנו מתחילים לראות דימויים שהייתי מכנה בשלב זה בהיסטוריה, רדיקליים, חתרניים, הומניסטים כמו למשל של האנס אולריך פרנק (Franck), אמן גרמני זוטר שממש לקראת סופה של מלחמת שלושים השנה, ייצר סדרה בת 25 תחריטים שהראו חיילים מתעללים והורגים איכרים. הוא סיים לעבוד עליה ב-1656.
פרנק, כיבוש העיר, 1643 פרנק, כיבוש העיר, 1643
אבן דרך שנייה היא הסדרה בת 83 התחריטים, זוועות המלחמה שיצר פרצ'סקו גויה בין 1810-1820. עם זאת הסדרה הוצגה והופצה לראשונה רק בשנת 1863, 35 שנה לאחר מותו. הסדרה מתארת את הזוועות שביצעו חיילי הצבא הנפוליאוני שפלשו לספרד ב-1808. הדימויים של גויה, בניגוד לאלו של קאיו ופרנק מקרבים את הצופה אל המתרחש, אל הזוועה. כל מה שמשמש בדרך כלל ליצור חיזיון ענק, מוסתר או מקבל תפקיד משני: הנוף הוא בסך הכל רקע, החשכה עוטפת את כל מה שאינו חשוב. המלחמה, גויה יותר מרומז לנו, אינה חיזיון. היא קודם כל דרמה פרטית, נוראית, שמה שחשוב בה הוא המפגש המיידי של אנשים ומעשיהם. בניגוד לסדרות של קאיו, הסדרה של גויה אינה שוטחת נרטיב: כל תחריט הוא סיפור קטן בפני עצמו, סגור, שנמנע במכוון מבנית נרטיב-על, ועם זאת, הסך הכל מזעזע, מטלטל.
 
פרנצ׳סקו גויה, זוועות המלחמה 05-Romantic_Goya_Disasters-of-War-01
הכוונה ב"אסונות המלחמה" היא לעורר, לזעזע ולפגוע-לפצוע בצופה. האמנות של גויה, כמו הרומנים של דוסטוייבסקי, דיקנס, זולא, הוגו ואחרים במאה ה-19, מהווים נקודת מפנה בהיסטוריה בנוגע למוסר ולחמלה. גויה פותח עידן חדש בכל הקשור לתגובה לסבל באמנות. התחריטים והכתוביות נועדו להסתער על הרגישות של הצופה. נזכיר, מדובר בתקופה שלפי צילום, לפני תחבורה מהירה – כך שרוב האנשים לא ראו דברים כאלה מעולם, והאופן שבו הם פינטזו מלחמה התקשר לגבורה, הקרבה, חברות וצדק, בעוד גויה מתמקד בביזה והתבזות, בחוסר אונים, פחדנות, בגידה, אכזריות וחוסר צדק. חלק מהעבודות בסדרה הן פרובוקציה מכוונת על הרצון והאפשרות או אי הרצון והאפשרות באמת לראות: "ראיתי את זה" "וגם את זה" נכתב בכותרת, באופן מתריס – זה רע, וזה איום ונורא, נכתב באחרות – כאילו שגויה שואל: האם באמת אפשר להביט בזה?
Fucking Hell, האחים צ׳פמן צילום מסך 2019
פרט מתוך Fucking Hell, האחים צ׳פמן detail_designboom-818x541
בשנת 2001 רכשו האחים דינוס וג'ק צ'פמן את מה שמומחים מחשיבים לאחד העותקים המשובחים ביותר של כל הסדרה בת 80 ההדפסים, שהוכנה מהפלטות המקוריות של גויה. במשך קרוב לשנתיים הם התבוננו בהדפסים שוב ושוב עד שהחליטו "לתקן" את היצירות. הם הוסיפו להן צבעים, מחקו קטעים, שתלו פרצופי ליצנים, גדמו איברים, הדביקו תצלומים. בקיצור, האחים צ'פמן התעללו ביצירת מופת מודרנית מוקדמת שהעבירה ביקורת על האופטימיות המוקדמת-מדי של רוח המהפכות. האחים צ'פמן, שעבודות רבות שלהם עוסקות בגרוטסקי ובמפלצתי, יצרו שנה קודם לכן את המיצב Hell שבו התיכו אלפי בובות משחק מיניאטוריות של חיילים נאציים, אנשי SS וכו', שמצאו בחנויות המתמחות בדבר ברחבי אירופה. באופן אירוני, בשרפה שפרצה במחסני האספן סאצ'י בלונדון, הארגזים עם תכולת המיצב נשרפו, ובשנת 2018 הם יצרו גרסה חדשה, Fucking Hell. "לא מדובר בעבודה על השואה", אמרו האחים האנגלים,"אלא בנאצים עצמם. בגיהינום שבו הם חיו, פעלו, גרמו, ומתו". אלפי החיילים הוצבו בויטרינות ענק, כמו שאריות ארכיאולוגיות לאסון רחב ממדים, דוחה, גרפי, מחריד.
האחים צ׳פמן בעקבות ״זוועות המלחמה״ של גויה chapmans-great-deeds-against-the-dead-1994
ובחזרה לגויה, בכמה מציורי השמן המפורסמים שלו גויה נקט עמדה חד משמעית נגד הניסיון להציג את המלחמה כמעשה אצילי. בעוד הציור הקולוסוס, ("הענק") מהשנים 1808-10, נחשב לאלגוריה על המלחמה בספרד ולמעשה לכוח המשחית של מלחמה בכלל, שני הציורים הנודעים מאותה תקופה, השניים במאי והשלושה במאי (שניהם מהשנים 1808-14) מתארים אירוע קונקרטי, שגויה כככל הנראה ראה מחלון דירתו באזור לה-קווינטה במדריד. בעוד הציור הראשון מתאר את תחילת המרידה של אזרחי מדריד בחיילים הצרפתים, ובמרכזו סצנת דיכוי מהומות טיפוסית, אם כי כמובן אכזרית, בציור של יום המחרת, כבר מתוארת הוצאה להורג שרירותית של אזרחים-שבויים-מורדים. הציורים הללו הפכו להיות לסמל למרד הספרדי בעריצות הצרפתית – ולמרד נגד עריצות וכיבוש בכלל. בשלושה במאי ניתן לזהות רק את הקורבנות: יש להם פנים, וחלק מהם הם אותם מורדים מהציור של היום הקודם, כשכאן הם פוגשים את גורלם המר. צמד הציורים הזה מבשר את העידן המודרני של ציור מלחמה, אנטי-מלחמה – והמסורת הארוכה של הצגת הרג, ביזה ומלחמה כחזיון יפיפה מגיעה לסופה. גויה מצהיר על עצמו כעד. עד כה ציירים ציירו בעיקר לא את מה שראו עיניהם בשדות הקרב, אלה את מה שהורו להם לצייר או נוסחאות שעברו מדור לדור. גויה מדגיש ׳הייתי וראיתי׳ למרות שסביר שהזוועות שביצעו חיילי נפוליאון לא קרו בדיוק כפי שגויה צייר אותן. אבל זה לא פוגם בכח של הסדרה: העבודות של גויה הן סינתזה: דברים כאלה קרו.
שנה לפני שגויה ילך לעולמו באפריל 1928, הצליח הממציא הצרפתי ניספור נייפס לקבע דימוי שצילם מחלון חדרו. יעבור עוד עשור עד שהטכניקה תשוכלל לכדי תהליך שניתן לחזור עליו. כאשר פרצה מלחמת קרים ב-1884, הגיעה לראשונה מצלמה לחזית. ההיסטוריה של ייצור, הפצה, תצוגה וצריכה של דימויי מלחמה השתנתה לעד.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.