Home Webmail Password Help File Manager Logout Edit a file לקרוא ולשרוף / גלעד מלצר- בסיס לאמנות ותרבות
הת׳ר בנינבג, שריפת בית הבובות

לקרוא ולשרוף / גלעד מלצר

זמן קריאה: 6:19 דקות
לקרוא ולשרוף / גלעד מלצר
 

ביום שישי ה-5 באוקטובר 2018, אחד הציורים המפורסמים, האיקוניים ביותר של האמן הבריטי (כנראה) המתכנה בנקסי, ילדה עם בלון אדום (2006), עמד למכירה פומבית. כשהפטיש ירד סופית, התברר שזהו המחיר הגבוה ביותר שנרשם על מכירה של יצירה של בנקסי: 1.4 מליון דולר. רגעים ספורים אחרי שהוכרזה המכירה, מנגנון סמוי במסגרת של הציור החל לפעול, הציור גלש כלפי מטה, למה שהתברר כמגרסה שהוטמנה מבעוד מועד, ויצא מתחתית המסגרת פסים-פסים.
גריסה בפעולה בנקסי
"הכנסתי פנימה את המגרסה למקרה שהציור יוצע למכירה פומבית", צייץ האמן וצרף וידיאו של פניהם הנדהמות של אנשי בית המכירות – שלטענתם לא ידעו דבר, ואף הוכו בהלם – העיתונאים ונציגי הרוכשים שבאולם המכירות של סותביס' בלונדון.
מיותר לציין שהפעולה הפכה לשיחת היום בעולם האמנות, התרבות ואף ההשקעות. היו שכינו זאת "תעלול ילדותי", "עוד שטות", "חיקוי", שלא לומר "חוצפה" ואף "פשע", והיו, כמוני, שחשבו שמדובר באקט חתרני, מקורי ונועז שהפך את היוצרות, ופגע, גם אם בצורה סימבולית, באלו שעומדים בצד הבטוח, זחוח של שוק האמנות. במקום לעג לרש, בנקסי יצר סיטואציה של לעג לריץ'. אם אני לא זה שמרוויח מהיותי אמן, נראה היה שהוא אומר (והציוץ שלו מחזק את הטיעון), איש לא ירוויח מהציור הזה, מגלגול שלו כסחורה בשוק. בנקסי, כך נראה, לא יוכל לשלוט במחיר העתידי של היצירה הגרוסה, מחיר שכנראה יאמיר עתה בגין מעמדה הייחודי, אבל הוא כן יכול לשדר למתווכים, בתי המכירות, ועסקני האמנות שבמשחק הכוחות, שיצא לחלוטין משליטה בעשור האחרון, יש לקחת בחשבון גם את האינטרסים והרצונות של האמנים.
"הדחף להרוס הוא גם דחף יצירתי", הוסיף בנקסי לציטוט שלו, שבמקור נאמר על ידי הוגה הדעות האנרכיסט, מיכאיל באקונין. ואכן, להרס יצירות אמנות על ידי אמנים יש תקדימים, אם כי, כפי שציינתי, החידוש של בנקסי הוא שההרס בא כ"פעולת תגמול" על המכירה הפומבית, ונעשה כשהיצירה כבר מזמן הושלמה, הועברה לרוכש הראשון וממנו לרוכש הבא.
מרבית ההרס של יצירות אמנות לאורך ההיסטוריה נגרם ממה שמכנים נזק אגבי. מטרת כיבוש עיר היא הכנעת האויב, ויצירות האמנות שנהרסות במהלך הפעולות האלימות הן תולדה, ולא המטרה המרכזית של אותה פעולה. קשה אפילו לאמוד את כמות אוצרות התרבות האנושית אשר נהרסו לעד ברחבי העולם כתוצאה ממלחמות ונזקי טבע אך לא בהן עסקינן. גם לא בנזקים הנוצרים כתוצאה מרשלנות, הזנחה או טיפול שגוי ביצירות, ואף לא בפגיעה מכוונת, לרוב כתוצאה מהתקף פסיכוטי וברוב המקרים ביצירות מופת (כמו למשל שיסוף "משמר הלילה" של רמברנט פעמיים, 1911 וב- 1975) או כאקט של מחאה.
מיכאלאנג׳לו, התנפל על היצירה והרס כמה מחלקיה Michelangelo_Pieta_Firenze
אתמקד רק בפגיעה ביצירת אמנות על ידי אמנים. כשבערוב ימיו מיכאלאנג'לו הוזמן על ידי רשויות הכנסיה של פירנצה לפסל עבור הקדתרלה המקומית פסל גדול – שיתחרה ברושם הכביר שהותירה הפייטה שפיסל בצעירותו עבור הבסיליקה של פטרוס הקדוש ברומא – הוא בחר בסצנת הורדת ישו המת מהצלב והחל לעבוד על גוש שיש ענק בשנת 1547. במהלך העבודה שארכה שמונה שנים מיכאלאנג'לו התלונן לא פעם בפני חברו ואזרי על איכות השיש, אבל השלים את ארבעת הדמויות: גופתו של ישו, אמו מריה, מריה מגדלנה, ומעל כולם עומד תלמידו ניקודמוס (גובהו של הפסל 226 ס"מ). בלילה אחד בשנת 1555, כשהפסל, כאמור, היה קרוב לסיום, האמן הזקן שהתקרב לגיל 80, התנפל עם פטיש בחמת זעם על היצירה, והרס כמה מחלקיה – בעיקר ידיים ורגלים של הדמויות. אסיסטנט שלו, טיבריו קלגני, עמל על תיקונה, עד כמה שאפשר, והיצירה שהוזמנה על ידי משפחת בנדיני נמכרה לבסוף למשפחת מדיצ'י, והיא מוצגת כיום במוזיאון האופרה בפירנצה. תיאוריות רבות ליוו את התקף הזעם של הגאון: חרדת סירוס, פחד ממותו המתקרב, ואולי ההכרה שבסוף החיים מורכבים לא רק משאיפה לשלמות וליטוש אלא מפגמים, אנושיים, אמנותיים ורוחניים.
אמנים רבים משמידים יצירות אמנות שסיימו לעבוד עליהן, ובמקרים רבים לא מיד אחרי גמר העבודה. קלוד מונה עבד בין 1860-70 על אחת מסדרות הציור המפורסמות ביותר במודרניזם, כשצייר קרוב ל-250 חבצלות מים. בשנת 1908 הוא החליט להשמיד קבוצה של בין 20-30 בדים (המומחים לא מסכימים על המספר) כי לטעמו, ממרחק השנים, לא עמדו בסטנדרטים של "החבצלות" הטובות יותר. כמו מיכאלאנג'לו, סמוך למותו בדצמבר 1926, מונה שוב נתקף בדחף להרוס, והורה לבתו להשמיד יצירות מסויימות מהשנים האחרונות, מתוך חשש שאיכותן, שבעיניו המזדקנות נראית ירודה, תפגע בשמו הטוב. "סינון" מאסיבי של גוף עבודות ביצעה גם ג'ורג'יה א'וקיף, סמוך לרטרוספקטיבה שלה במוזיאון ויטני בניו יורק בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. בנוסף, א'וקיף גם השמידה נגטיבים של בעלה לשעבר, הצלם אלפרד שטיגליץ, שהיה מדפיס בעצמו את כל תצלומיו, ובכך מנעה כל הדפסה עתידית שלא בידיו. 
גם גרהארד ריכטר השמיד לא מעט בדים שלו, במקרה שלו דווקא המוקדמים. אחרי שערק ממזרח למערב גרמניה, החל לצייר בסגנון המזוהה, הצילומי שלו, ולהתמקד בנושאים האוטוביוגרפיים שילוו את הקריירה שלו. ריכטר צייר עבודות רבות שעסקו בעבר המסוכסך של משפחתו – וכמובן של גרמניה כולה – ובשנות ה-60 של המאה העשרים חתך והשמיד קרוב לשישים עבודות מוקדמות, כולל ציור צילומי של אדולף היטלר. "גזירת הציורים היתה אקט משחרר", הוא אמר בראיון. עם זאת, ריכטר תעד את כל היצירות הללו לפני שהרס אותן, וצילומים שלהן קיימים בארכיונו ומופיעים בכמה קטלוגים.
בלדסארי, חיסול הציורים המופשטים בלדאסרי
אולי פעולת ההשמדה המפוארת והמתוכננת ביותר שייכת לאמן המושגי האמריקאי ג'ון בלדסארי. ב-1970 הוא החליט לחסל את כל הציורים המופשטים שלו מתחילת הקריירה שלו בחודש מאי 1953 ועד מרץ 1966. הוא גלגל את הבדים והניירות, לקח אותם עם האסיסטנטים שלו למשרפה בעיר מגוריו, סן דייגו, ושרף את הכל. הוא תיעד את התהליך, ואת השאריות והסרט כינה "פרויקט הקרמטוריום". מעבר לדחף להרוס ולהיפרד מהתקופה שהחליט להשאיר מאחוריו, ולסמן באופן סופי ומוחלט את המעבר שלו לאמנות מושגית, יתכן שמאחורי הפעולה עמדה גם החלטה פרקטית: בלדסארי קיבל הצעת עבודה ללמד בלוס אנג'לס, והעברת מחסן היצירות של סגנון שהחליט להשאיר מאחוריו, היתה לא כלכלית. אפר ואבק היו גם התוצאה של פעולה דומה שביצעה ידידתו האמנית סוזן הילר, ששרפה אף היא את יצירותיה המוקדמות, אך את האפר הכניסה למבחנות, אותן תייגה ועליהן חתמה. את ה"שרידים" – בשמם החדש – הציגה ומכרה כמובן.
סוזן הילר, שרידי עבודות Susan_Hiller_relics
אחד הכוכבים הגדולים של הציור האמריקאי אחרי מלחמת העולם השניה היה וילהלם דה-קונינג. האמן הצעיר רוברט ראושנברג עסק בשנים המוקדמות של שנות החמישים בסוגית מצב "המינימום" של היצירה, למשל ציור שלמעשה נוצר ממחיקה כך שבקושי יש בו דימוי, או רק הדים לדימוי מחוק. אחרי שתרגל את המהלך במחיקת רישומים שלו, הוא ניגש לדה-קונינג, אותו העריץ, וביקש את רשותו למחוק רישום שלו. לבסוף דה-קונינג השתכנע ונתן לראושנברג רישום הכנה ועליו בצפיפות הדמויות המוכרות שלו. בסטודיו שלו, ראושנברג עמל רבות למחוק את הרישום של דה-קונינג, ואכן כיום, ללא עזרת ציוד שחזור אלקטרוני, לא ניתן לראות מה צייר דה-קונינג. מה שרואים הוא דף לבן עם סימנים קלושים למחיקות של ... משהו. ראושנברג מסגר את היצירה החדשה, ושכנו לבנין הלופטים בניו יורק, ג'אספר ג'ונס, כתב על המסגרת, "רישום מחוק של דה-קונינג, רוברט ראושנברג, 1953". בעשור שאחרי, ראושנברג הראה את העבודה רק למי שביקר בסטודיו שלו. כיום היא מוצגת במוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו. מחוקה, אבל מופתית. אגב, שנה מאוחר יותר, ב-1954 ג'ונס צייר את "דגל", ו... החליט להשמיד את כל מה שיצר עד לאותו רגע. וכך עשה.
מחיקת דה-קונינג de koning
כמו הרבה רעיונות, פעולות, וכיווני עשייה גם הרס כפעולה יצירתית, מחושבת, נולד במוחם המשעשע, הרדיקלי ופורץ הגבולות של הדאדאיסטים (אציין שגם הפוטוריסטים שקדמו להם בכמה שנים קראו להרס האמנות הקלאסית ומוסדותיה. הם לא התעמרו בפועל ביצירות אמנות של עצמם או של אחרים, אך כן בטעמו של הקהל, ובמה מותר ומה אסור להשמיע, להראות, לומר). במאי 1920, קבוצת אמנים צעירים בראשות מקס ארנסט, שיצירות שלהם לא נכללו בתערוכה של המוזיאון המקומי בקלן, גרמניה, החליטו להציב כאלטרנטיבה בחצר של פאב מקומי את "אביב דאדא מוקדם". בכניסה לתערוכה הוצב פסל של ארנסט כשאליו מחובר בחבל גרזן. "נא להרוס" נכתב על תווית קטנה. המשטרה שהוזנקה למקום דרשה לסגור את התערוכה באשמת "זימה" שהתבררה כתחריט של דידר משנת 1504 המראה את אדם וחווה עירומים, שהודבק לפסל אחר של ארנסט.
הפסל השוויצרי ז'אן טינגלי התמקד תקופה ארוכה ביצירת מכונות, וספציפית ביצירת מכונות שמשמידות את עצמן. אולי בהשפעת הידיעה שאכן האנושות המציאה מכונה כזאת – פצצה גרעינית – הוא החל ב-1960 לייצר ולהציג (חד פעמית בכל פעם) מכונות השמדה-עצמית. באחת הפעולות המפורסמות שלו, הוא הציב מכונת ענק כזאת במדבר נבאדה, אתר ניסויים גרעיניים, והמכונה הצליחה במשימתה.
טינגלי, מכונה שמשמידה את עצמה טינגלי
אחת הקלישאות המגדריות-בינאריות היא שגברים הורסים, נשים מגוננות ובוראות. היסטורית גברים אכן הוכיחו שבכל הנוגע לאלימות ולהרס קשה להתחרות בהם, אבל האמנית הקנדית העכשווית, הת׳ר בנינג, הראתה במיצב הענק שלה The Dollhouse מה שגפרור יכול לעשות. בשנת 2005 היא רכשה בית חווה מט לנפול במחוז מניטובה. במשך כמה שנים היא שיקמה את הבית, ועיצבה את החדרים שלו כמו בית בובות: צבעה את הקירות בצבעי פסטל רכים, ריהטה, ולבסוף – ניסרה את חזיתו כולו כך שכמו בבית בובות, הפנים היה חשוף ל"משתמש".
הת׳ר בנינבג, שריפת בית הבובות 2949715_orig
כפי שהיא מציינת "הבית אמור היה להתקיים במצב זה, כפסל ענק, רק כל עוד הוא היה בטוח לשימוש". ואכן, בשנת 2013, כשהחלו להתגלות בו בעיות בטיחות, היא הציתה אותו ותיעדה את סופו.
כפי שטען דושאן, "אמנות אינה נעשית עבור הרשתית [של העין] אלא עבור החומר האפור שבין האוזניים". לקרוא ולשרוף.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.