ווסנה וורקה קוסרוף, טקס קפה אתיופי

מדור לזכרו של סלומון טקה / גלעד מלצר

זמן קריאה : 5:33 דקות
מדור לזכרו של סלומון טקה / גלעד מלצר

גלעד מלצר החליט לכתוב על אמנות מודרנית ועכשווית באתיופיה כשהבין שאחד מתחביביו של סלומון טקה ז"ל היה ציור. 


ההכרות של רובינו בישראל עם תרבויות שאינן חלק מהנרטיב האירופאי-אמריקאי היא מינורית עד לא קיימת, וכאשר יש התעניינות בתרבויות חוץ-מערביות, הן נעשות ברובן מבעד לפריזמה אנתרופולוגית, אקזוטית, אוריינטליסטית, מוקסמת.
הדבר מוקצן עוד יותר בתחום של אמנות חזותית. מלבד קומץ מומחים ו"משוגעים לדבר", מרביתנו לא מכירים שמות, סגנונות, היסטוריות, אסכולות של עשייה חזותית שאינה חלק מהכרונולוגיה של האמנות במערב (קלאסי, ביזנטיני, גותי, רנסאנס...ועד מודרני ועכשווי על כל פיצוליהם). בראותנו מסכה, רובינו מסוגלים לזהות שהיא אפריקאית, אבל לא אם מדובר באובייקט מבנין או מסנגל, לטקס גירוש שדים או לחגיגת נישואין, מהמאה ה-19 או מאמצע המאה ה-20. מסכה אפריקאית. וכמובן שאין לנו מושג – אגב, ברוב המקרים גם לא למומחים – מי ייצר אותה.
בנוסף, התפיסה האינטואיטיבית המושרשת אצל רובינו בנוגע לתרבויות וחברות שאינן מערביות היא שהן מסורתיות, ויתרה מזאת, שייכות לעבר. כתמונת מראה לכותרת ספרו המפורסם של לסלי הארטלי, The Past is a Foreign Country – (העבר הוא ארץ לא נודעת) – אפשר לומר שארצות זרות הן בעבר. יש להן מסורות מפוארות פחות או יותר, אבל הן אינן שייכות להווה, לקידמה, למודרניות. נוסעים אליהן על מנת לצלול לעבר. כך הן משווקות על ידי סוכנויות נסיעות המתמחות בטיולים "לאזורים שהקידמה בקושי נגעה בהם" או ל"שבטים שמשמרים מסורות של אלפי שנים". 
קריסטוס דסטה נגו, כח, 1967 דסטה, כח, 1967
בעקבות הריגתו של סלומון טקה ז"ל וגל המחאות שניצת בעקבותיו החלטתי לראות מה נעשה בתחום האמנות המודרנית והעכשווית באתיופיה. הרי עבור מרבית החברה הישראלית, גם אתיופיה נתפסת כארץ שלכודה בעבר, במסורות ושמסיבות כאלו ואחרות (קולוניאליזם, סכסוכים פנימיים, מחסור במשאבים) אינה חולקת מפירות הקידמה ואינה משתלבת בעולם המודרני והעכשווי.
לאתיופיה אכן מסורות בנות אלפי שנים של עשייה בכל התחומים וקצרה כאן היריעה מלפרט את המארג שכולל השפעות מצפון אפריקה, מאפריקה השחורה התת-סהארית, מהודו ומחצי האי ערב, השפעות מוסלמיות, אליליות, יהודיות, ובעיקר נוצריות ייחודיות. למעשה אין בעברית ספר מקיף אמין וטוב על ההיסטוריה והתרבות של אתיופיה, כזה שהיה מנגיש את העושר שלה לקורא הישראלי.
קריסטוס דסטה נגו, פרחים מספר 5, 1975 דסטה, פרחים מספר 5, 1975
נהוג לראות בגברה קריסטוס דסטה נגו (Desta Nego) כאבי האמנות המודרנית באתיופיה. בחייו הקצרים (1932-81) הוא כתב כמה ספרי שירה, הציג בעשרות תערוכות במולדתו ובאירופה, והצית ויכוחים רבים בשל העובדה שבעקבות לימודיו בקלן, גרמניה, זנח טכניקות מסורתיות – אם כי לא נושאים – לטובת השפעות מודרניסטיות, בעיקר מופשט אקספרסיוניסטי. עיקר הביקורת התמקדה בזניחת מה שהאינטלקטואלים המקומיים כינו "אתיופיזם", גרסה מקומית, ספציפית, לתביעה הפן-אפריקאית של שנות ה 60-70 לאפריקניזם. התשובה של דסטה למבקריו ניתנה בראיון ב-1969:
"מצחיק שאנשים שלא יודעים דבר על ההיסטוריה של האמנות מתעקשים על חשיבותה המוגזמת של האמנות של ארצם שלהם. הם לא מבינים מהי אמנות בינלאומית. פיקאסו לא יכול היה ליצור את הקוביזם אלמלא ראה אמנות אפריקאית, מאטיס הושפע עמוקות ממסורות מוסלמיות, גוגן הפליג עד טאהיטי על מנת לקבל השראה חדשה. אנחנו בנינו בניינים אולטרה-מודרניים בארצות שלנו. בנינו גשרים ודרכים בינעירוניות שעליהם אנו נוסעים במכוניות המודרניות שלנו. אנחנו משתמשים בכל מיני טכנולוגיות עכשוויות בחינוך, תקשורת, רפואה ועוד. אז למה לכל הרוחות האמנות צריכה להיות שונה?"
לעומת הביקורת מצד החוגים המסורתיים והאנטי קולוניאליסטים (שילוב אופייני למדינות שהיו תחת שלטון והשפעה אירופאית), הקיסר היילה סילאסי אימץ את דסטה נגו כששב לאדיס אבבה ב-1962, והוא התקבל ללמד באוניברסיטה של הבירה, וזכה בפרסים. אחרי הפלת הקיסר ב-1974 בידי החונטה הצבאית-מרקסיסטית, הדרג', סר חינו, וכשביקר בקניה ב-1978 שם הוצגה תערוכה שלו, ערק. עד מותו חי בגלות, בגרמניה ובארצות הברית. למרות הפולמוס שעוררו עבודותיו, דסטה נגו השפיע על הדור הצעיר של אמנים באתיופיה, והשילוב בין גישות מערביות לצבעוניות, נושאים, מרקמים, וחומרים מקומיים ימשיך לחלחל לעשייה המקומית.
אפוורק טקלה, השחרור המוחלט של אפריקה, 1968, אדיס אבבה טקלה, השחרור המוחלט של אפריקה, 1968, אדיס אבבה
כמו דסטה גם אפוורק טקלה (Tekle) נולד בשנת 1932, אך זכה לחיים ארוכים בהרבה (2012). כמו דסטה גם הוא עבר ללמוד באירופה, במקרה שלו בלונדון, בסלייד, שם התמחה בציור, פיסול וארכיטקטורה. עם שובו לארצו, טייל רבות במחוזות הכפריים על מנת ללמוד את מסורות העשייה המקומיות. כמו כן שיקע עצמו בספריות של הבירה, בואטיקן ובלונדון, לצורך מחקר מעמיק של ספרי קודש אתיופים מאויירים עתיקים. בשנת 1954 הציג באדיס אבבה תערוכת יחיד ראשונה, ומאז כוכבו דרך והוא הוזמן להציג ברחבי אפריקה, ברית המועצות, ארצות הברית ואירופה. בשנות השישים טקלה החל מקבל הזמנות לציור וויטראז'ים במבני ציבור רבים באתיופיה, בסנגל, ובהיכל אפריקה באו"ם בניו יורק. באותה תקופה, בעקבות תנועות השחרור הלאומי ברחבי אפריקה השחורה, שינה את הנושאים של היצירות שלו, ושילב בין מוטיבים דתיים-נוצריים קלאסיים לבין מוטיבים לאומיים ואף מהפכנים. ב-1981 עשה היסטוריה כאשר עבודה שלו, הראשונה אי פעם על ידי אמן אפריקאי, נרכשה על ידי אוסף האופיצי בפרינצה. טקלה המשיך להציג ברחבי העולם עד סמוך למותו בשנת 2012.
בוגוסיאן, צומת, 1972 בוגוסיאן, צומת, 1972
החבר השלישי בשילוש הקדוש של האבות המייסדים של המודרניזם האתיופי הוא אלכסנדר בוגוסיאן (Boghossian, 1932-2003). סקאנדר, כפי שכונה, בן לסוחר ממוצא ארמני ולאם אתיופית, החל לצייר כבר בתיכון, בהשפעת ספרי הקודש המאויירים המקומיים. אחרי שבשנת 1954 היה לזוכה השני באות ההצטיינות של הקיסר (הראשון היה טקלה), יצא ללמוד אף הוא בסלייד בלונדון. ב-1969 הוא היגר לארצות הברית, ושם בבוסטון חי ולימד בהרווארד עד מותו. בוגוסיאן הוא האמן האפריקאי הראשון שנרכש לאוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בפריז (מרכז פומפידו) ועבודות שלו נמצאות באוספים החשובים בעולם, וביניהם ה-MoMA  בניו יורק. אחרי מותו, רשת בתי הספר לאמנויות באתיופיה נקראה על שמו. הציורים שלו ממזגים סוריאליזם עם מוטיבים וצבעוניות שמאפיינים את התרבות האתיופית, והשפעות של ארט-ברוט.
ווסנה וורקה קוסרוף, טקס קפה אתיופי קוסרוף, טקס קפה אתיופי
הבולט בין אמני הדור הבא באתיופיה הוא ווסנה וורקה קוסרוף (1950-). אחרי לימודיו באקדמיה באדיס-אבבה, הוא התקבל לאוניברסיטת הווארד שבאופן מסורתי היתה מעוז של החינוך הגבוה השחור בארצות הברית. הציור של קוסרוף מצליב בין עיסוק בשפה ואותיות לבין דימויים, ובין מוזיקת הג'אז לשורשיה האפריקאים. עבודותיו נמצאות באוספי מוזיאונים חשובים ברחבי העולם, והוא ממשיך להציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות באופן קבוע.
ויש עוד רבים ורבות.
על העשייה העכשווית של נשים מקרב עולי אתיופיה אפשר לקרוא בספרה החלוצי של ד"ר טל דקל, נשים והגירה – אמנות ומגדר בעידן טרנס לאומי. אמניות אלו, וביניהן, סופי ג'מבר, סנה יוסף, אסתי עלמו-וקסלר, סמדר אליאס ואחרות, פועלות במגוון מדיומים (צילום, ציור, וידיאו) ועוסקות בנושאים הקשורים למאפיינים והקשיים הייחודיים של הקהילה: הגירה, פער דורי, אפליה, שפה, תעסוקה, משפחה ומגדר.
**
בחרתי הפעם לכתוב על נושא זה לא רק משום שמעניין אותי תמיד מה שתולדות האמנות ומוסדותיה העכשוויים נוטים להתעלם ממנו. בחרתי לכתוב על אמנות מודרנית אתיופית כשהבנתי שאחד מתחביביו של סלומון טקה ז"ל היה ציור.
התקשורת התבוססה בהיתקלויות של טקה עם החוק. לגמרי במקרה, גיליתי שהוא אהב לצייר.
כן, לא ידענו שהוא כזה.
אז זה לזכרו.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.