דגל, ג׳ספר ג׳ונס, 1958

מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 10/5/16

זמן קריאה: 5:38 דקות
מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 10/5/16
 
התאריך המיוחד - יום העצמאות ה-68 למדינת ישראל - הוא תירוץ טוב מספיק לפרסם קטע קצר מספר הסיפורים הקצרים ״ילדה עם שיער מוזר״ של דיוויד פוסטר וואלאס (ספרית פועלים), העוסק במשמעות של הדגל.
דגל, ג׳ספר ג׳ונס, 1958 דגל, ג׳ספר ג׳ונס
יום רביעי – כולם תלו דגלים. בתים, עסקים. זה מוזר: אתה אף פעם לא רואה בן אדם תולה דגל, אבל ביום רביעי בבוקר כל הדגלים כבר מתנופפים בכל מקום. דגלים גדולים, קטנים, דגלים רגילים בגודל – דגל. לבעלי בתים רבים כאן יש מין מחזיקי דגלים שניצבים בזווית מיוחדת ליד דלת הכניסה, כאלה שנצמדים לקיר באמצעות ארבעה בורגי פיליפס. בנוסף יש עוד אלפי דגלונים על מקל שרואים בדרך כלל בתהלוכות – בכמה חצרות עשרות מהם תקועים באדמה בתפזורת, כאילו שפשוט נבטו איכשהו במהלך הלילה. אנשים שגרים ליד דרכים כפריות מחברים את הדגלונים לתיבות הדואר שלהם בצד הכביש. ברכבים רבים הם תקועים בסורג מכסה המנוע או מחוברים לאנטנה. לכמה אנשים עשירים יותר יש ממש תרנים: הדגלים שלהם בחצי התורן. לחלק לא מבוטל של הווילות באזור ״פרנקלין פארק״, או רחוק יותר מזרחה, יש אפילו דגלים ענקיים באורך כמה קומות שתלויים מלמעלה על חזיתות הבתים. איפה קונים דגלים כל כך גדולים, או איך מעלים אותם למקומם, או מתי – זו תעלומה גמורה.

לשכן בבית הצמוד לשלי, רואה חשבון בגמלאות ויוצא חיל האוויר האמריקאי, שרמת תחזוקת הבית והדשא שלו היא לא פחות מפנומנלית, יש תורן דגלים בגודל תקני, שעבר אנודיזציה ושמחוזק למקומו בארבעים וחמישה סנטימטרים של בטון מזוין ושאף אחד מהשכנים האחרים לא אוהב במיוחד מפני שלדעתם הוא מושך ברקים. השכן אומר שיש כללי התנהגות מאוד ברורים להנפת הדגל בחצי התורן: אתה אמור קודם כול להעלות אותו עד לעיטור שבראש התורן ורק אז להוריד אותו לאמצע. אחרת זה כמו עלבון. הדגל שלו מתוח לפנים ומתפצפץ ברוח בנמרצות. אין לו מתחרים – הוא הדגל הכי גדול ברחוב שלנו. אפשר גם לשמוע את הרוח נושבת בשדות התירס מעט דרומה יותר: זה נשמע בערך כמו שנשמע קצף הגלים במרחק שתי דיונות מקו המים. בחבל התורן של מר נ׳ יש רכיבים מתכתיים שמקישים על התורן כשהרוח נושבת, וזה עוד דבר שהשכנים לא כל כך מתים עליו. החניה שלו צמודה כמעט לשלי, והוא עומד כאן בחוץ על סולם, מצחצח את התורן שלו בעזרת איזו משחה מיוחדת ומטלית מעור יעלים – אני לא עובד עליכם – אם כי באור השמש של הבוקר אין ספק שהתורן שלו נוצץ כבר כמו חרון-אפו של אלוהים בכבודו ובעצמו.
״חתיכת דגל וחתיכת מתקן יש לך שם, מר נ.׳״
״נכון. שילמתי בשבילם לא מעט.״
״ראית את כל הדגלים האחרים שצצו הבוקר בכל מקום?״
זה גורם לו להביט למטה ולחייך, גם אם בעגמומיות מסוימת.
״משהו לא?״ מר נ׳ הוא לא מה שנקרא השכן הידידותי ביותר בעולם. האמת היא שאני מכיר אותו רק מפני שנבחרות הסופטבול של הכנסייה שלו ושלי משחקות באותה ליגה, שבה הוא נושא ברצינות ובקפדנות בתפקיד הסטטיסטיקאי של קבוצתו. אנחנו לא קרובים. למרות זאת, הוא הראשון שאותו אני שואל:
״תגיד, מר נ׳, נניח שמישהו, נגיד אדם זר או כתב טלוויזיה או משהו, היה עוצר פה ושואל אותך מהי בדיוק המשמעות של כל הדגלים האלה אחרי מה שקרה אתמול – מה אתה חושב שהיית אומר?״
״מה זאת אומרת״ (אחרי רגע קצר שבו הוא מביט בי באופן שבו הוא בדרך כלל מביט בדשא שלי), ״להפגין את תמיכתנו כלפי מה שמתרחש, כאמריקאים.״ (3)
העניין העקרוני הוא שביום רביעי נוצר כאן לחץ מוזר, הולך וגדל, להניף דגל. אם מטרת הצהרת הדגל היא הצהרתית, נראה שבנקודה כלשהי של צפיפות הדגלים ההצהרה הופכת ליותר משמעותית אם אתה לא מניף דגל. אם כי לא לגמרי ברור מה המשמעות של הצהרה כזו. מה אם במקרה אין לך דגל? איפה משיגים בכלל את הדגלים, במיוחד את הקטנים שאפשר להצמיד לתיבות הדואר? האם כולם מהארבעה ביולי ואנשים פשוט שומרים אותם, כמו קישוטי חג המולד? איך הם יודעים שצריך לעשות את זה? אין בדפי זהב שום דבר תחת הערך דגל. בנקודה מסוימת מתחילה להיווצר מתיחות של ממש. אף אחד לא עובר ליד הבית או עוצר את מכוניתו ואומר: ״היי, איך זה שלבית שלך אין דגל?״ אבל קל יותר ויותר לדמיין את האנשים חושבים כך. אפילו בבית החצי-הרוס במורד הרחוב, שכולם חשבו שהוא נטוש, תקוע דגלון על מקל בין העשבים ליד החניה. אף אחת מחנויות המכולת של בלומינגטון לא מחזיקה דגלים במחסן. בחנות המציאות הגדולה במרכז העיר אין דבר מלבד אביזרים ותחפושות לליל כל הקדושים. למעשה רק בתי עסק מעטים פתוחים, אבל אפילו אצל אלה שסגורים תלוי עכשיו איזה דגל. זה כמעט סוריאליסטי. מועדון ״ותיקי הלוחמים מעבר לים״ היה יכול להיות הימור טוב, אבל הוא לא ייפתח עד הצהריים, אם בכלל (כי יש בו בר). הקופאית בתחנת הדלק ״בורוול״ מפנה לאיזה מינימרקט מבחיל של   (KWIK – N - EZ (4  ליד כביש I-55, שבו ראתה די בוודאות, עד כמה שהיא זוכרת, כמה דגלי פלסטיק קטנים מאחור על המדפים בין הבנדנות וכובעי המצחיה של (NASCAR (5, אבל עד שאני מגיע מסתבר שהם כבר לא שם – נחטפו על ידי אלמונים. האמת המרה היא שאין להשיג דגל בעיר הזאת. לגנוב דגל מחצר של מישהו זה בוודאי לא בא בחשבון. אני עומד ב-KWIK – N – EZ המואר באור פלואורסצנט ומפחד לחזור הביתה. כל המתים האלה ואני על סף התמוטטות בגלל דגל פלסטיק. המצב מחמיר באמת כשאנשים ניגשים אלי ושואלים אם אני בסדר ואני נאלץ לשקר ולומר שזו תגובת לוואי של כדורי הבנדריל (6) (דבר שיכול לקרות למעשה).
...וכן הלאה עד שבפיתול אחד נוסף ומשונה של הזוועה, שמזומן על ידי גורל ונסיבות, בעל הבית של ה- KWIK – N – EZ בכבודו ובעצמו (פקיסטני, דרך אגב) הוא מי שמציע נחמה וכתף ואיזו מין הבנה אילמת, ומאפשר לי להיכנס ולשבת במחסן מאחור בין כל החטאים והסיפוקים הקטנים והמצויים שאמריקה יודעת להציע, ולנסות לאסוף את עצמי, וזמן קצר אחר כך הוא שותה אתי מכוסות חד פעמיות תה מבושם מסוג משונה עם הרבה חלב ומציע לי נייר בריסטול ומרקרים, וזה מה שמסביר את הדגל-מתוצרת עצמית שמוצג בגאווה בחזית ביתי, ושאותו למדתי כל כך לאהוב
 
3. בנוסף: להלן תגובות נבחרות אחרות מהזדמנויות שונות במהלך מצוד הדגלים של אותו יום, שבהן הנסיבות אפשרו לי לשאול את השאלה מבלי שאיחשד כחכמולוג או דפוק:
״להראות שאנחנו אמריקאים ושאנחנו לא הולכים להתכופף בפני אף אחד״, זה פסאודו-ארכיטיפ קלאסי, מסמן תגובתי שנועד לתפוס את מקומו של התפקיד הביקורתי ולשלול אותו״ (סטודנט לתואר שני), ״בשביל הגאווה״, ״מה שהדגלים עושים זה לסמל אחדות ואת זה שכולנו עומדים יחד מאחורי הקרבנות במלחמה הזאת ושהפעם הם מתעסקים עם האנשים הלא נכונים, אמיגו.״
4. ״מהיר וקל״ בכתיב מקוצר ומשובש
5. אגודה ארצית לארגון מרוצי מכוניות
6. תרופה נגד אלרגיה
 
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.