ניר הוד, סופרמן על גלגלים, 1995

מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 1/8/19

זמן קריאה : 2:51 דקות
מהנעשה בשטח / תערוכה מושקעת ונטולת אמירה
ֿבמוזיאון אשדוד מוצגת התערוכה ״גוף ראשון יחיד, גבריות באמנות הישראלית״ הכוללת עבודות של למעלה מארבעים אמנים מקומיים משנות העשרים ועד היום. מדובר בתערוכה בעלת היקף גדול והיצע מעניין אך כזו שבסופו של דבר לא אומרת דבר, וחבל. כי יש בה הרבה מאוד התחלות של קוי עלילה שאינן ממריאות לכדי איזושהי תזה אוצרותית ולא כל כך ברורה התלייה של מי ליד מה מלבד האסתטיקה וכמה הצלבות שעולות יפה אבל הכל נותר ברמת הסקירה.
משה מוקדי, דיוקן עצמי, שנות ה-20. אנדרוגניות 13972,_Moshe_Mokady,_Self_Portrait,_early_1920s,_oil_on_canvas,_97
אם משקל הפענוח עובר לידיים שלי – הצופה – אז במקרה הזה זה לא עבד. ראיתי, אהבתי יותר ופחות, הבחנתי כמובן שיש לא מעט עבודות הומואירוטיות – אולי אפשר להצביע על כך כאחד הדברים הבולטים בתערוכה: משה גרשוני, דוד עדיקא, עדי נס ואפילו הדיוקן העצמי היפהפה של משה מוקדי, משנות ה-20, שבו הוא מציג את עצמו כדמות אנדרוגינית. 
היה ביטוי גם למעבר מהלבן לשחור, מהעיסוק בגבר הלבן לעיסוק בפוליטיקת הזהויות – כלומר מנמרוד ההירואי של דנציגר, דרך נמרוד הפריפריאלי של עדי נס ועד לנמרוד השחור של דוד עדיקא ואייל אסולין – היבט נוסף הוא התפוררות האתוס של הגבר הישראלי הלבן מ״הוא הלך בשדות״ של תומרקין, דרך עבודות הוידיאו של אבשלום שבהן הוא מצביע על ייסורי האמן הלכוד בתוך עצמו ואפילו עבודתו הנהדרת של ניר הוד, שהשתרבבה לתערוכה – ציור של סופרמן על גלגלים שבו סופרמן מגולם על ידי אורי שטרק המייצג את אבק הכוכבים של הגבריות הסלבריטאית בשנות ה-90. אם הייתי צריכה להמר אז התזה המעניינת ביותר שהייתי יכולה להעלות בדעתי היא דווקא להציג את הלופיות שבה נמצא ייצוג הגבריות, החזרה שוב ושוב על אותם נושאים בוריאציות שונות - ממש כפי שאבשלום לכוד בתוך הצעקות של עצמו.
אחד הויכוחונים המעניינים לפני הפתיחה נסוב סביב אי הכללתן של אמניות בתערוכה ולא סתם. זו רוח התקופה של פוליטיקת הזהויות. רק למזרחים מותר לדבר על מזרחיותם, רק לשחורים מותר לדבר על ההיסטוריה העקובה מסבל שלהם (דנה שוץ האמריקאית העזה לטפל בזה בביאנלה הקודמת בויטני וחטפה), ורק לנשים מותר לדבר על ייצוג הגוף הנשי בהיסטוריה (הגברית) של האמנות.
אייל אסולין, מוטי, 2018. נמרוד המזרחי Moti,_Eyal_Assulin_2018

אך במקרה הזה, לטעמי, היה מעניין להציג, במקביל, את המבט של אמניות נשים על הגבריות הישראלית ועל אותו שיח גבריות ומשבר גבריות שנוצרו בעקבות הפמיניזם. אולי זו היתה הדרך לבחון, לערער, לשקף את השינויים שהתחוללו בשיח שהתערוכה לא מצליחה ממש למקד ויותר מכך. גם בזה אפשר לראות אפליה מתקנת: עד היום היו תערוכות רבות שעסקו באופן שבו אמנים גברים ייצגו נשים וגם באופן שבו נשים עשו מעשה וייצגו את עצמן. לא זכורה לי תערוכה שבה אמניות נשים הציגו את נקודת מבטן על גברים. זו יכולה להיות תערוכה מרתקת.
ניר הוד, סופרמן על גלגלים, 1995 צילום מסך 2019
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.