סיגלית לנדאו, מראה הצבה מהתערוכה Salt years

מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 11/7/19

זמן קריאה : 2:59 דקות
מהנעשה בשטח / מקור העולם
 
משכנות שאננים בירושלים היא מובלעת תרבותית מזמן אחר. ביום רביעי השבוע, באחד השולחנות בחדר האוכל, ישבה קבוצת מתרגמים של חנוך לוין מכל העולם. הם כאן לרגל כנס שאחד משיאיו הוא אירוע מיוחד שהתקיים אמש לציון 20 שנה למותו של נביא הזעם. בשולחן אחר, דיברו בהתלהבות שני אנשים על בעיית החינוך למוסיקה קלאסית בארץ. הלוואי שבכל בתי ההארחה בארץ - ועוד בחודש יולי - כך היה ונשמע חדר האוכל ולא: צעקות ילדים, דחיפות, הכאת קצינת ביטחון על ידי אורחת שאיחרה לארוחת הבוקר וכו׳. אם זה אליטיזם והתנשאות אז אני אליטיסטית ומתנשאת. משכנות שאננים הוא מקום ספוג באהבה ובהערכה לתרבות. על קירותיו תלויים תצלומים של אמנים עכשוויים שלא נועדו לקשט את הקיר אלא לייצר מחשבה, הרהור, התלבטות, כלומר להיות אמנות:  צילומי פריפריה של אוהד מטלון, נופים מנוכרים של שרון יערי, טבע דומם של אמון יריב, נוף עירוני של ברי פרידלנדר, אבני מחסום של גיא רז. ייצוגים של נושאים מקומיים הרוחשים בליבה של המדינה המורכבת הם חלק מאוסף המקום.
סיגלית לנדאו, מראה הצבה מהתערוכה Salt years IMG_0270
ויש גם גלריה קטנה, גלריה דואק, שבה מוצגת עתה תערוכה קטנה, אינטימית ויפה, כתמ-ים של סיגלית לנדאו. ללנדאו יש שני קטבים - המיצבים הגרנדיוזיים, הספקטקליים, מלאי העוצמה - דוגמה לכך היא התערוכה Salt years שמוצגת עתה במוזיאון לאמנות מודרנית בזלצבורג וכוללת אובייקטים ממלח מ-15 השנים האחרונות - ולצד זה תערוכה ובה עבודות נייר קטנות, רישומים, סקיצות, מחשבות, תהליכים, הרהורים, ספקות, סודות קטנים הנלחשים לצופה באופן לא מתווך, חשוף.
סיגלית לנדאו, ג׳אעפר, 2017 IMG_0271
כמובן שיש קשר הדוק בין שני הקטבים, שלא היו יכולים להתקיים אחד ללא השני, וגרעין אחד שמניע את הכל והוא הפצע והפצע הזה נמצא במשכנות שאננים. הוא מופיע בדמות טפטופים אדומים בציורי אקוורל מופשטים, ואחר כך משנה את צורתו לתחריט כנאפה ענק, ג׳אעפר (2017), פרוס לחלקים, ומכוסה בשברי זכוכיות. הוא מופיע בסדרת רישומים שלא הכרתי - שכנראה שימשו מעין סטורי בורד לסרט קצר שטרם מומש - על כלה ביום חתונתה, שהיא זו ששוברת יחפה את הכוס ומדממת. אני רואה את זה בציורי הספירלה האקרוולים, הליריים, שמהדהדים את צורת הכנאפה וצורת הפצע וגם את התנועה של המערבולת.
סיגלית לנדאו, חישוק ביום בהיר, 2015 סיגלית לנדאו, חישוק ביום בהיר, 2015 - צילום יותם פרום
הפצע, אגב, כמוטיב, כמניע, לא בהכרח חייב לדמם כל הזמן. להיפך. פצע שמעוכל ומעובד תוך כדי תהליך התבגרות של יצירה יכול להופיע כנוסטלגיה, כחזון, כהחלמה. הוא יכול, למשל, להופיע בעבודת הוידיאו כנאפה (2014) בצורת כנאפה מתוקה שנוצרת במזרח ירושלים ומשחזרת זכרון ילדות של האמנית שנולדה בירושלים או בעבודת וידיאו נוספת מאותה השנה, ציר העולם, שבה לנדאו וקבוצת אנשים אוכלים כנאפה על משטח עץ צף בים המלח. האכילה של הכנאפה המתוקה כאירוע משמח, כמוטיב המחבר בין מזרח ומערב, מתקיים במקום שהפך להיות משמעותי ביותר ביצירתה של לנדאו, ים המלח, מקום ששורף פצעים פתוחים וגם מרפא, מקום שבו - על פי חזון הגשר/אי שלה - יהיה נקודת מפגש ״הקוראת לאנשים לבוא ולראות רחוק, בגבול בינינו לבין ירדן״, כפי שהיא מצוטטת בקטלוג.
IMG_0275
סטילס מתוך עבודות הוידיאו: ״ציר העולם״, ״כנאפה״. IMG_0273
אוצרת: חנה ליפשיץ.
נעילת התערוכה: 30.9.
צילומים: יותם פרום
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.