עדי נס, ״הסעודה האחרונה״. הצילום נקנה מהאמן בשנת 2000 ב-3,000 דולר ונמכר במכירה פומבית ב-2013 תמורת 377 אלף דולר

מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 2/5/19

זמן קריאה : 2:55 דקות
מהנעשה בשטח / דנה גילרמן
 
בשבוע שעבר פרסם איתי בר מנשה בקהילה המקצועית לאמנים פלסטיים בפייסבוק קול קורא למחאת אמנים:

״לכל קהילת האמנים והיוצרים, לא נמאס לכם לפרנס יחצני אמנות שמפרסמים תערוכות קבוצתיות, שמתקיימות בבתי משרדים שונים שאיתם הם סוגרים דילים, להצגת תערוכות אמנות איכותיות בלובי של הבניין, ובתמורה לתערוכות הם מקבלים את הבניין בחינם ומקהילת האמנים והיוצרים הם גובים הרבה כסף עבור השתתפות בתערוכות אלה? התערוכות האלה לא מקדמות את האמנים בשום דבר, גם אין כל כך מכירות דרכן, ואת רוב האנשים שנכנסים לבנין התערוכה עצמה לא מעניינת. היחידים שמרוויחים, ומרוויחים טוב, הם אותם יח״צני אמנות שפתחו עסק מצוין על גבם של אמנים ויוצרים, ומגלגלים עשרות אלפי שקלים בשנה מבלי לעשות כלום...אז לכל חברי האמנים והיוצרים תקבלו החלטה שיותר לא משתתפים בתערוכות קבוצתיות בעלויות גבוהות ולא הגיוניות״.
עדי נס, ״הסעודה האחרונה״. הצילום נקנה מהאמן בשנת 2000 ב-3,000 דולר ונמכר במכירה פומבית ב-2013 תמורת 377 אלף דולר adi-nes-last-supper-1999
בפוסט הזה אין חדש תחת השמש, והוא מבטא היטב את הבעייתיות בעולם האמנות.  האמנים/ות - ולא משנה עכשיו אם אלו אמנים מרכזיים ומפורסמים או כאלה שנמצאים בשוליים – הם אלו שעל גבם ובזכותם מתקיים שדה כלכלי שלם, כשהם האחרונים שרואים ממנו משהו, אם בכלל. החל מתערוכות שהם מממנים את עלותם (למשל, מימון חומרי הגלם והקטלוג) ועד למכירות פומביות שבהן יצירותיהם נמכרות במחירי עתק מבלי שהם יזכו לנתח מהמנגנון הזה. במשך השנים נעשו נסיונות שונים לתגמל את האמנים: למשל, חקיקת חוק שתחייב את המוסדות והחללים הציבוריים לשלם ״שכר אמן״. אגודת האמנים נאבקת כבר שנים לקדם אותו ועדיין זה לא קורה במרבית המקומות (מלבד מפעל הפיס, שהפך את זה לסעיף חובה בהגשות ועל כך שאפו). למשל, חקיקת חוק התקף באיחוד האירופי שלפיו האמן או משפחתו (לאחר מותו) מקבל אחוז מסוים מסכומי העתק שבהם נמכרת עבודתו בשוק המכירות. בלשון החוק זה נקרא ״תגמולים על מכירות חוזרות״. נעמי גבעון מגלריה גבעון ניסתה לקדם את החוק הזה לפני כמה שנים, ב-2012-13, ואף פנתה לשרת התרבות, שהביעה תמיכה בזמנו אך מאז לא קרה דבר.
ואם נחזור רגע לפוסט, אז כמובן שהמגיבים תמכו בהודעה והיו גם כמה הצעות כמו לא להגיב לקולות קוראים הללו או להיענות רק לאלו המבקשים סכום סמלי תמורת השתתפות ולא 200-350 שקל ליצירה אחת. ההצעה הרלוונטית ביותר שהוצגה לטעמי היא זו: לקחת את העשייה לידיים. כלומר, אם כבר מישהו ירוויח מסידור הלובי של בניינים וחללים ציבוריים אחרים הם האמנים עצמם. ״הפתרון הוא להתאגד, גם בקבוצות גדולות, וגם בקטנות, ולהציע את שרותינו האומנותיים, תמורת כסף, או לנהל את התערוכות בעצמנו. אנחנו בהחלט יודעים ויכולים לעשות זאת״, כתבה אביבה חיים טובים (אמיתי!). אז אולי, באמת, אם יקום גוף של אמנים ללא מטרת רווח שיעסוק ביצירת הזדמנויות תצוגה בעלות סמלית – אולי תחת כנפי איגוד האמנים הפעיל -  אמנים ואמניות יוכלו סוף סוף גם להציג וגם להתפרנס ולהפסיק לפרנס את שרשרת המזון הגדולה.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.