מימין: דיוקן עצמי של פאטמה שנאן. משמאל: ערבסק של מחמוד קייס. הכי מרכזיים

מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 20/2/20

זמן קריאה : 3:39 דקות
מהנעשה בשטח/ הרשימה השחורה של כולנו
 
מהסיפור הזה אי אפשר לצאת טוב. כשאני חושבת על הסערה סביב רשימת האמנים המרכזיים והלא מרכזיים שקיימת במשרד התרבות אני נזכרת במבוכה שגם לי יש בראש רשימה של אמנים מרכזיים ולא מרכזיים וכך גם לכל מי שאני מכירה בשדה האמנות: עיתונאים, מבקרי אמנות, אספנים, אוצרים, מנהלי גלריות ומוזיאונים וכן, בדרך כלל הרשימה דומה למדי. אפשר לומר שהרשימות שלנו – שלא כתובות בשום מקום אבל ידועות היטב לכל מי שחולק את אותו השדה – הן יותר דינמיות מתוקף העובדה שאנחנו חיים את היום יום, יודעים מי זכה בפרסים חשובים ומי הציג בתערוכה משמעותית בארץ או בחו״ל. בהתאם לזה אנחנו עורכים מחדש את הרשימה. למשל, פאטמה שנאן, האמנית הנהדרת שנמצאת ברשימה של משרד התרבות כ׳לא מרכזית׳ היא כבר מזמן מרכזית. זאת כל אחד יודע.
אם כך. נתחיל מחדש. לכולנו יש (בראש) את רשימת המקובלים והלא מקובלים, המרכזיים והלא מרכזיים, אך מכיוון שאנחנו עם היד על הדופק לא יתפסו אצלנו את מחמוד קייס ברשימת הלא מרכזיים אחרי שכבר הציג בכמה תערוכות מרכזיות, כולל במוזיאון תל אביב, והוגדר כאמן כוכב במסגרת תערוכת ״זום״ בבית טיכו.
מימין: דיוקן עצמי של פאטמה שנאן. משמאל: ערבסק של מחמוד קייס. הכי מרכזיים 112
אגב, רשימת המקובלים החלה מכוונות טובות. עידית עמיחי, היום מנהלת בית לאמנות ישראלית ובעבר מנהלת מחלקת המוזיאונים והאמנות במשרד התרבות, היא זו שניסחה ביחד עם ועדה מקצועית את הקריטריונים לתמיכה בגלריות ובמוזיאונים הפריפרייאלים.
בתכנית הרדיו  ״גם כן תרבות״ של גואל פינטו, ששודרה השבוע, הדגישה עמיחי כי בניגוד לרשימה הנוכחית הרשימה בזמנה כללה רק הגדרה של אמנים מרכזיים (ולא לא מרכזיים) ו״המטרה היתה לאפשר לגלריות קטנות ומקומיות לא להציג רק אמנים חובבים או אמני העיר אלא אמנים שכבר מוצגים בגלריות ובמוזיאונים כדי שתהיה הזדמנות שווה לציבור הפריפריאלי להיחשף לאמנים מרכזיים״. כלומר, לעודד את הגלריות בפריפריה לחשוף את התושבים לאמנות טובה. עוד הדגישה עמיחי כי מי שניסח את הקריטריונים וקבע מי אמן מרכזי ואיזה חלל תצוגה ראוי לתקציב זו ועדה מקצועית שעליה נמנו אנשים מהשדה כגון ד״ר איה לוריא, יצחק לבנה, דוד גינתון, עדנה מושינזון ובילו בליך.
מימין: עידית עמיחי (צילום: ינאי יחיאל). משמאל: בלו סימיון פיינרו (צילום: דבי לוזיה) 926357201000100980735no
אז מה בעצם קרה? הועדה המקצועית שהיתה בזמנו במשרד התרבות, שידעה את כללי המשחק, התחלפה באנשים שלא ברור מיהם. הם בטח עסוקים בעוד הרבה דברים אחרים ופשוט לא עוקבים אחר המתרחש ובינתיים הרשימות שפעם היו יותר רלוונטיות העלו עובש ואבק.
עכשיו, לגבי טענת האפליה שהעלה באותה תכנית רדיו האמן בלו סמיון פיינרו, אוצר הגלריה לאמנות עכשווית בסחנין (שחשף את הרשימות), אין ספק שיש במדינתו בעיה של אפליה וגזענות. ראינו זאת לא מזמן כשמוזיאון הכט פסל שיח של אמן פלשתיני כדי לא לעצבן את התורמים, והדבר הזה עבר בשתיקה רועמת, מצד כולנו. אך האם באמת זו אפליה מכוונת מטעם משרד התרבות? אני בספק. אם יש פה אפליה אז היא דווקא אפליה על רקע גיל - אם רק אמנים ותיקים שהציגו במוזיאונים הם מרכזיים וראויים מה יהיה עם כל הצעירים שנמצאים בתחילת הדרך? ויש גם אפליה על רקע השכלה: הקריטריונים מתייחסים לבוגרי בתי ספר לאמנות ופוסלים אוטודידקטיים ויש אינספור דוגמאות לאמנים מצויינים שלא הלכו בתלם.
אז כן, יש אפליה ויש אמנים מרכזיים ולא מרכזיים, ויש ועדה שמגדירים אותה כמקצועית ויש ועדה שלא, וזה חלק משדות הכוח כפי שכבר מזמן חשף בורדייה והשאלה היא לא מי מרכזי ומי לא אלא מי נמצא בעמדת הכוח. על זה המהומה.
אם כן, ההצעה שלי – בדומה לזו שהציע סמיון פיינרו בתכנית הרדיו - היא להעביר את הכוח לשטח: כלומר, אסור שהמדינה תתערב באופן החשיבה של האוצר, בחופש הפעולה שלו. הכוח להחליט צריך להיות בידי האוצרים והאוצרות בפריפריה, שמרוויחים גרושים בתפקידם ועושים זאת רק מתוך אהבה גדולה לאמנות ולסביבה שבה הם פועלים. הם אלו שיחליטו אם להציג אמן בכיר, אמן בתחילת דרכו או אמן אוטודידקט שבחר את מסלולו הייחודי, ואת התקציב המגיע ממשרד התרבות צריך לחלק שווה בשווה. גם ככה מדובר בפרוטות.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.