ניקול אייזנמן. מיכל סממה. לנה הנקה

מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 25/8/19

זמן קריאה : 2:54 דקות
מהנעשה בשטח / הגוף המתקומם

צילומים: נועם פריסמן
 
העיסוק בגוף הנשי, בעירום נשי, בגוף החלקי, המקוטע, הגוף כמכונה שמנשימה את עצמה, כל אלו נכחו במיצג ״זז כמו גוף״ של מיכל סממה שהתקיים ביום שישי בגלריה זומר בתל אביב, במסגרת התערוכה ״ידיים קטנטנות״.
איך אפשר להעביר חוויה מרגשת, ייחודית, חד פעמית כמעט או בעצם חד פעמית (הרי המיצג, גם אם הוא מתרחש במעין לופ, לעולם לא באמת יחזור על עצמו כשמדובר בתנועה אנושית)? במשך שעתיים התרחש המיצג בתוך ארונית מתכת כחולה. דלת אחת של הארונית היתה פתוחה ודרכה נגלו חלקי גוף, אף פעם לא שלם, בכל פעם חלק אחר מופיע ונעלם ולא תמיד ברור באיזה חלק מדובר. לפעמים זה נראה כמו נוף מופשט ולעתים כל כך ברור עד כדי מבוכה: השדיים, שיער הערווה, העכוז, הוגינה. עור לעתים מתוח לעתים עם קמטים. שיער ארוך שדבק לגב וברקע שריקה חרישית שלא ברור מה מקורה עד הרגע שבו נגלות הפנים. נחירי האף נסתמו באטמי אוזניים והשאיפה והנשיפה מתבצעות באמצעות משרוקית שנמצאת בפה במשך המיצג כולו. מלווה אותו בציפצוף חרישי.
ניקול אייזנמן. מיכל סממה. לנה הנקה ניקול אייזמן
שעתיים של צפצוף חרישי והגוף מצטמצם למרחב שבין התחתית למדף. כפוף, כל הזמן. מנסה להתמתח. רגל אחת ועוד רגל. ויד. ושד. וזיעה. הגוף. נעמה ערד, אוצרת התערוכה, בחרה לחזור לגוף כסוג של תנועת נגד למגמה הרווחת היום שעוסקת בכל המושגים השאפתניים: הגוף והמכונה, אלגוריתם, מציאות וירטואלית, הדמיה, בינה מלאכותית. זהו גוף שכבר נכח במיצגים של שנות ה-70 אבל אז היה זה בהקשר הפמיניסטי. גוף שעסק בשאלה למי מותר להציג את הגוף, מי הקול הדובר. המבט המחפיץ, המציצני. ופה? כן, הטקסטים האלו נמצאים בהיסטוריה של קריאת הגוף, כלומר ברקע, אך כאן הגוף נראה כקורא תגר על רוח התקופה העכשווית.
חווה מחותן. חווה מחותן
מעניין לראות כיצד נוכחותה של עבודה מייצרת מבט אחר על תערוכה שבה ביקרתי שבוע קודם לכן. אז, ללא המיצג, זו היתה תערוכה יפה ומעט אקלקטית בעלת תמה לא לגמרי ברורה. ועכשיו? המיצג הופך להיות המקור, הפרשנות, הרוח, האווירה: אירוטית, גופנית, אלימה.
גוף ללא ראש של סממה לצד ראש מקוטע המונח בערסל של ערן נווה, רגלי שור או גזעי עצים גדומים צבעוניים, קטני מימדים, של לנה הנקה הופכים לאיברים פאלים מגולפים, הגוף העירום של סממה, הלכוד במסגרת הכחולה של הארונית, מהדהד ומשתכפל בציור הנשים העירומות של ניקול אייזנמן התלוי בסמוך ובפסל העץ הפיגורטיבי, הנאיווי והנהדר של חוה מחותן, שהוא מעין פרפרזה נשית לעקידת יצחק. הבעת האימה נוצרת באמצעות חורים קטנים שמסמנים את העיניים והפה - נקבים שמחזירים אותי לגוף של סממה - וכמובן העבודה הקומית ובעיקר טראגית של בועז ארד, המציג מעין בורג פאלי הבוקע מעץ או מנקב אותו, מאיים לחשוף את השקר של פינוקיו או לרסק את קרביו. המופע הבא והאחרון של סממה יתקיים ב-30.8 בשעות 12:00-14:00. אל תחמיצו.
בועז ארד בועז ארד
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.