ארוחה חגיגית של אגודת הידידים

מהנעשה בשטח / דנה גילרמן 8/3/18

מהנעשה בשטח / דנה גילרמן
 
תלכו לסרט ״הריבוע״ בקולנוע לב. לטעמי הוא יצירת מופת. הסרט, שביים רובן אוסטלאנד, מצליח להאיר באופן מקורי ויוצא דופן את הגבול הסמוי והמורכב שבין אמנות עכשווית למציאות, ואת היחסים ביניהם. הוא עושה זאת אמנם בצורה סאטירית – רוב הזמן זה נראה כמו פרודיה על עולם האמנות המנופח - אך כזו שממשיכה להדהד באופן מורכב לכל אורך הסרט, וגם לאחר מכן. הנה האזור הבלתי ניתן לגישור בין האמנות לחיים, בין טקסט אמנותי לבין פרשנות יומיומית, בין העוולות החברתיות לבין יצירות האמנות המדברות עליהן - באופן תיאורטי בלבד - מבלי שיגעו בחיים עצמם. הנה - זה המקום הזה שבגללו לא משנה איזה אירועים ניצור ואלו תכנים פופולריים ניצוק במוזיאון ואיזה ירידים נעשה, עדיין, הקהל הגדול, לא יבין מה הקטע של אמנות עכשווית ואיך זה נוגע לו.
ארוחה חגיגית של אגודת הידידים צילום מסך 2018
ובאמת, האם צריך להפעיל את הביטוח כשאחד המנקים שואב ערימת חצץ מאחת העבודות או להסכים בחיוך עם החלטתו של מנהל המוזיאון - הלגמרי לא תקנית - להוציא את החצץ מהשואב ולהחזיר לעבודה? החיים והאמנות, שכל אחד מהם מוצג באופן מוקצן, מתנגשים כל הזמן זה בזה. האוצר הראשי והכתבת, האמן הנפוח מחשיבות עצמית והצופה המקלל הלוקה ב״טורט״, שמתייחס בעיקר לאיברי המין של המראיינת, היצירה ״הריבוע״ המתיימרת לשמש ״מקלט המוקדש לאמון ודאגה הדדית שבתוכו, כולנו חולקים אותן זכויות ומחויבויות" מול הקבצנים הפזורים לאורך הסרט, והילד המהגר המואשם בגניבה. צפוי?  אולי, אבל לא באופן שבו זה נאמר בסרט, המודע מאוד למוגבלותו ולאשלייתו של עולם האמנות.
צילום מסך 2018
החיבור בין שני העולמות הללו בא לידי ביטוי בדמות אחת בסרט שמייצגת את שני המקומות האלו בו זמנית - זהו אמן המיצג המופיע בפני ארוחת הערב של אגודת הידידים של המוזיאון. הסצנה הזו, שיא הסרט, היא מעין ניתוח ללא הרדמה המציג את כל הצביעות, הציניות והנתק המאפיינים אירועים מסוג זה. עשרות אנשים בעלי ממון נקראים לערב אמנותי ומפנק כדי להמשיך ולממן את המוזיאון ובעיקר כדי להרגיש מורמים מעם. מעין מעמד עליון. התכנית האמנותית המובאת להם בדמותו של אדם - קוף יוצאת משליטה. הוא בא כדי לשעשע אך במהרה מטיל את אימתו על כל מי שנמצא בחדר, ובעיקר מאיים על הנשים השבריריות, שעד לרגע שבו זה הופך לכמעט סצנת אונס (לי היא גם הזכירה את הסצנה מקינג קונג שבה החיה חוטפת את הנערה) אף אחד לא מגיע לעזרתן. כן, במתכוון או שלא, הסרט מהדהד גם את קמפיין ה-MeToo ווידויים של כל אותם עורכים/אמנים/אוצרים על ניצול מתמשך של סמכותם.
האם הסרט מציע פתרון לתיווך בין שני העולמות הללו? לא ממש. המסע שעובר האוצר הראשי בסרט, שהוא גם הדמות המרכזית, מצביע על כך שכדי להתחבר לחיים צריך לצאת אל החיים ולהפסיק להתבונן בהם דרך סביבה אסתטית, היגיינית ומנוכרת. האם יש דרך לתווך ביניהם? אולי זו השאלה שאתה צריכים הצופים לצאת לאחר שעתיים וחצי של צפיה מרתקת.

לינק לפריוויו:
https://www.youtube.com/watch?time_continue=6&v=Zl4N5Q28Cjo
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.