מארטן באאס, שעון ״המטאטאים״

סליחה, יש לך שעון? / חגית פלג רותם

סליחה, יש לך שעון?

השעון, יצירת הענק של כריסטיאן מרקלי שמוצגת החל מהשבוע במוזיאון תל אביב, הוא חלק מתופעה המעסיקה אמנים ומציבה שורה מכובדת של שעונים באמנות עכשווית. האם זו חרדת המוות או שמחת החיים, הסיזיפיות של היום-יום, פחד ההחמצה או איתות על הסכנות והעוולות שאנו מעוללים במו ידינו, שמכניסים את העולם לספירה לאחור?

חגית פלג רותם


 
השנה היא 2018. לכל אחד יש בכיס טלפון נייד שהוא גם מצלמה, מחשב, אנציקלופדיה, עיתון, טלוויזיה, מפה, שעון. למעשה, אם חושבים על שעון במובנו הקלאסי – כזה שהפונקציה היחידה שלו היא להורות את הזמן – הרי שמדובר בפריט בסכנת הכחדה. הזמן אמנם יקר, אבל השעון איבד מיוקרתו ברגע שאבדה נחיצותו, ונותר קישוט, תכשיט או סמל סטטוס. ובכל זאת, שעון הוא מוטיב מרכזי וחוזר בעבודותיהם של אמנים. משעוניו הנמסים של סלבדור דאלי ועד לשעון הקולנועי של כריסטיאן מרקלי, שמוצג בתערוכה משלו במוזיאון תל אביב, באוצרותה של מנכ"לית המוזיאון, סוזן לנדאו.
Christian Marclay, From the video installation The clock 2010, Courtesy of the artist From the video installation The clock 2010 - Courtesy of the artist (1)
"השעון" הוא יצירה מונומנטלית שנחשפה לראשונה בביאנלה בוונציה בשנת 2011 והתקבלה בתשואות. בהמשך נרכש עותק ממנו לאוסף מוזיאון ישראל, בתקופת כהונתה של לנדאו כאוצרת ראשית לאמנויות שם, רכישה שמפאת מחירה היקר של היצירה ונדירות עותקיה, נעשתה בשיתוף עם מוזיאון מרכז פומפידו בפריז ומוזיאון טייט בלונדון. מרקלי יצר וידיאו-מונטאז' המורכב מאלפי פיסות של קטעי סרטים, מכ-70 שנות קולנוע, שחוברו להן יחדיו שנייה לשנייה כך שהן יוצרות שעון אמיתי. כל אחת מהסצנות מצביעה על רגע ביממה ובכל מקום שבו הוא מוקרן "השעון" מותאם לזמן אמת.
 
העבודה היא נציגה קיצונית של תופעה אמנותית מעניינת: עבודות אמנות מבוססות זמן, עבודות שיש להן משך ולא רק נוכחות פיזית, הפכו ליותר ויותר שכיחות בארבעה העשורים האחרונים. אבל כאלה שבהן הזמן הוא לא רק מרכיב טכני, אלא גם נושא העבודה או לפחות חלק ממנו, שייכות למשפחה מיוחדת משלהן. הזמן הוא טריטוריה בלתי מושגת - אחד ה"חומרים" היחידים בעולם שבהם האדם אינו מצליח לעשות מניפולציות. למרות הדימוי והתחושות הסובייקטיביות, אי אפשר למתוח את הזמן, לעצור אותו, לקצר אותו, להחזירו לאחור או לדלג קדימה מבלי לעבור בכל רגע ורגע בהווה.
Christian Marclay, From the video installation The clock 2010, Courtesy of the artist From the video installation The clock 2010 - Courtesy of the artist
הרעיון של מרקלי נראה פשוט למדי – הוא אסף קטעי זמן ויזואליים, תוכניים ומילוליים, מסרטי קולנוע שנעשו לאורך המאה ה-20, וקיבץ אותם לכדי שעון מרהיב, שבו כל דקה ביממה מקבלת ייצוג קולנועי ספציפי: לאונרדו דיקפריו ממהר לתפוס את הטיטאניק לפני שתפליג; ריצ'רד גיר מתייפייף מול המראה ב"ג'יגולו אמריקאי"; "קרוקודייל דנדי", אבוט וקוסטלו, "חשמלית ושמה תשוקה", "אחר צהריים של פורענות", "מזימות בינלאומיות" ועוד ועוד רגעים, שיכולים לרצף חידון קולנועי לתפארת.
אבל יש כאן יותר ממשחק של זיהוי והשלמה של מידע – ״השעון״ מבוסס על הידע הזה, ומשתמש בו כדי לדלות מהזיכרון האישי והקולקטיבי אירועים, תקופות, דרמה וטרגדיה. הצופה משלים את הפערים ובונה את הסצנה מחדש בראשו – כך שהעבודה גדולה בהרבה מסך חלקיה. הזמן הוא גם מטאפורה למטען שבו אנו ממלאים את החיים. לצד ההיכרות, ההבנה ולעתים גם הבלבול, החיפוש, תחושת האי-ידיעה, משמשת ההקרנה הרציפה גם תזכורת מעצבנת לכך שאי אפשר לראות הכול.
אם הגעתם למוזיאון ב-11:30 תראו את הסצנות של 11:30 ועד שתחליטו לעזוב את החדר. ומה קורה ב-16:00? וב-01:00? וב-05:30? באיזה סרט קולנוע בכלל הייתה נוכחות או תזכורת של השעות הקטנות של הלילה? ואולי האמן חיפף פה ושם? כנראה שגם החרוצים והמסורים שבצופים לא יידעו לעולם (אם כי המוזיאון מציע מספר ימי הקרנה מלאים, 24 שעות).
Christian Marclay, From the video installation The clock 2010, Courtesy of the artist video installation The clock 2010 - Courtesy of the artist (1)
לצד הישענות על הידע התרבותי המשותף השעון גם מזכיר לנו את המציאות המשותפת והכל-כך נכונה לזמננו. זו שמעליה מרחפת תמידית עננת FOMO) Fear Of Missing Out), חרדת ההחמצה הבלתי נמנעת, התחושה שתמיד קורה עוד משהו והוא בוודאי מעניין יותר; הרצון לדעת לצד התסכול שבידיעה שלעולם לא נוכל להכיל את כל ההתרחשויות ולהיות בכל מקום ובכל זמן.
מרקלי סומך על הסקרנות של צופיו, ממש כפי שהוא מאמין במאגרי המידע השמורים בראש הקולקטיבי של בני תרבות. עם זאת, הוא בוודאי יודע שהוא מעמיד במבחן את סבלנותם של הצופים – שהרי משך הצפייה הממוצע בתמונה במוזיאון לא עולה על מספר שניות. עבודת וידיאו, אם החלטנו להתמסר לה, כבר זוכה ל-30 שניות או דקה, אבל הספות וכריות הרביצה שמעמיד המוזיאון לרשות הצופים מרמזות שכאן יש להשתהות (ולוותר על חוויות והרפתקאות אחרות שהמוזיאון מציע).
זכות הבחירה שהיא גם עול אקזיסטנציאליסטי, בעידן שבו אנחנו לא רוצים לוותר, אלא רק לקבל. אמן אחר, דמיאן הירסט, אומר בראיון משנת 2005 שברצונו לבלות את שארית חייו "בכל מקום, עם כל אחד, אחד על אחד, תמיד, לעולם, עכשיו". בדרכו החיננית-פשטנית הירסט מבטא את הבולמיה האנושית והתסכול שברעב תמידי לעוד, עוד משהו, עוד זמן, לחיי נצח ולנצחיות של הרגע. העיסוק האובססיבי של הירסט בחיים (ובמוות, כביטוי הקיצוני ביותר של משמעות החיים במהופך), עובר כחוט השני בעבודות המעגליות שלו, העשויות כנפי פרפרים שהוציאו את נשמתם ביום חיים יחיד, ובהתפרצויות צבע מסוחררות על פני גולגולות דקורטיביות-איקוניות כשלטי אזהרה.
מתוך התערוכה ״"Tomorrow" של אלמגרין ודרגסט. © Elmgreen _30B6190_preview
בעבודתם הגרנדיוזית, "Tomorrow", שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון בסוף 2013, הציגו צמד האמנים הסקנדינבים אלמגרין ודרגסט את התפוררות חייו של אדם. הצופים בתערוכה נקלעו לסיטואציה כאילו-ביתית, והאמנים נטעו בהם תחושה שהם אורחים לא קרואים בדירה פרטית של אדם שירד מנכסיו, הזדקן ו/או איבד מיוקרתו המקצועית - אדם לא רלוונטי אם לומר זאת באכזריות. במחווה אירונית, הדביקו את מחוגו הארוך של שעון קיר באחד מחדרי התערוכה/דירה במסקינג טייפ – כניסיון נואל לעצור את הזמן, שרק מדגיש את העליבות והסטגנציה של מי שמסרב לצעוד עם הזמן או להסכין עם השינויים שהוא מביא עימו.
בהיבטו הקולנועי, "השעון" של מרקלי מתכתב עם עבודה ידועה של דגלאס גורדון, "פסיכו ב-24 שעות" מ-1993 (שהוצגה במוזיאון תל אביב לפני מספר שנים). גורדון מתח את סרטו הידוע של היצ'קוק מ-1960 להקרנה בהילוך איטי עד מאוד, שנמשכת 24 שעות ומעוותת את הדימוי, מותחת את המתח, אך נהנית גם מהידע המוקדם של הצופים על מה שעומד לקרות. כך גם במקרה של "השעון" – אנחנו יודעים שלא כדאי לעלות על הטיטאניק, ומה זו אם לא תמונתה הניצחת של אוזלת היד האנושית, החוכמה שלאחר מעשה, ה"ממנטו מורי" האולטימטיבי. כי לא רק שהמוות ידוע מראש, ידועים גם ממדיו הקולוסאליים וגם ההיבריס, חטא הגאווה שהשיק את הספינה האומללה לדרכה.
מאיה אטון, כפולה מתוך היומן שיצרה בעקבות ״פרנקשטיין״ כפולה מתוך היומן 2
הממנטו מורי – זיכרון המוות – שהוא מרכיב מהותי בעבודות אמנות בכלל, מקבל משנה תוקף והדגשה בעבודות השעונים והיומנים, עבודות שבהן הזמן הוא הגיבור, לצד האדם והטבע. מציורי הוואניטס של האולד מאסטרס, על פרחיהם הנובלים, פירותיהם המרקיבים והחרקים המעופפים סביבם כעופות דורסים, דרך הכרישים והעגלים המשומרים בפורמלין של הירסט ועד לשעונים המחשבים קיצם לאחור באמנות עכשווית.
האמנית מאיה אטון השיקה ב-1 בינואר השנה ספר אמן ברישום וירטואוזי, בעקבות "פרנקנשטיין" ספרה של מרי שלי שיצא לאור בדיוק 200 שנה קודם - ב-1.1.1818. היומן של אטון אינו פרוזה ואין בו סיפור משלו. הוא ערוך כיומן כרונולוגי לשנת 2018 ובכל זאת, בחודש נובמבר היא שותלת טוויסט בעלילה, ומתחקה אחר ימי החודש בשנת 1818 במקום נובמבר 2018 . זהו קפל זמן, תעלול אמנותי, שמכביד על מהותו ה"יומנית" של הספר ומנכס אותו יותר לצד האמנותי. כך אטון שולחת מבט ארוך מעבר לזמן ולמקום, יוצרת רצף על-זמני ויחד עם זאת מזכירה עד כמה אנחנו בני חלוף.
 
בני אפרת, מתוך המיצב במוזיאון פתח תקווה. צילום אלעד שריג Efrat_012בני אפרת צילום אלעד שריג
במוזיאון פתח תקווה מוצגות בימים אלה תערוכות יחיד של בני אפרת ושל גיא גולדשטיין ובשתיהן שעונים הם מרכיב קריטי. בני אפרת בתערוכה "נתיב האבדון, חורף 2065" מציג ארבעה שעוני ענק, מוטת המחוגים ארוכה כגובה הקיר, על רקע תמונות שנאספו מרחבי הגלובוס המתמקדות בפשעי האנושות – המזהמת את העולם, סוחטת את תנובתו, מייבשת את מקורות המים ושוחטת את בעלי החיים. כתב האישום של אפרת, גם אם הוא נראה דרמטי, למעשה אינו מגלה לנו משהו שלא ידענו. התחממות גלובלית - יש. זיהום אוויר – יש. ילדים רעבים ונהרות חרבים באפריקה – יש. ציד חיות נכחדות והתעללות בבקר במכלאות – יש. רק לא כל כך נעים לראות את כל זה בגודל עצום עם תאריך תפוגה מרחף מעל.
שעוניו של גיא גולדשטיין, לעומת זאת, הרבה יותר סובטיליים ומרומזים. סדרת שעוני דיו שמחוגיהם מזכירים מחט של פטיפון. זרוע המתיזה דיו ומשרטטת מעגל בתנועה סיבובית, רושמת ומוחקת חליפות את המעגל הסיזיפי, תוך הכתמת הסביבה, כמותירה זכר לאחר מעשה. ואולי הסיבה שאמנים רבים כל כך משלבים שעונים בעבודותיהם קשורה בכלל לרומנטיקה ולנוסטלגיה שקשורות באותו פריט קלאסי. הרצון לאחוז במשהו אנלוגי, שיש לו תכונות ידועות ובלתי משתנות עם הזמן.
מארטן באאס, מיצב וידיאו בשדה התעופה סכיפהול, אמסטרדם maxresdefault
שעונים הם פריט חובה במקומות שכל תפקודם כפוף ללוח זמנים קפדני, כמו תחנות רכבת ושדות תעופה. הנוסעים בטרמינל 2 של שדה התעופה סכיפהול באמסטרדם מתבוננים בהשתאות בשעון ענק התלוי מעל לראשיהם, שבתוכו דמות אדם הרושם ומוחק את מחוגי השעון בכל דקה ודקה מחדש. האיש שנראה במטושטש מבעד לזכוכית החלבית של פני השעון לבוש בסרבל כחול, מצוייד במברשת צבע שחור, בדלי אדום ובמטלית צהובה – מחווה לאמן ההולנדי המודרניסט פיט מונדריאן. הוא מעלה כמובן חיוך על פניהם של העוברים ושבים, אך גם תמיהה - האם באמת יש שם מישהו?
מארטן באאס, שעון ״המטאטאים״ maxres
השעון בסכיפהול הוא חלק מסדרת סרטי Real Time של האמן והמעצב ההולנדי מארטן באאס, שאורכו של כל אחד מהם 12 שעות, וכמו השעון של מרקלי, גם הם מסונכרנים לזמן אמת במקום שבו הם מוצבים/מוקרנים. בסדרה שהחלה ב-2009 באאס מעמיד את האדם במרכז, והוא עושה זאת ללא רחמים: פעם הוא כלוא באורלוגין ופעם אחרת בקובייה של שעון דיגיטלי. בשעון "המטאטאים", שצולם באמצעות מצלמת רחף, שני פועלי רחוב מטאטאים במשך 12 שעות את המחוגים העשויים מערימות של אשפה. ב"דיוקן עצמי" הוא מציב את עצמו בתוך "שעון סבא" ביתי וברגעים מסויימים ניתן לראות אותו אוכל ושותה, אפילו חוגג עם בקבוק שמפניה בחצות. אין דבר הגיוני יותר מלראות את "איש בשעון" לוקח לעצמו מנוחות קצרצרות בין פעולה לפעולה, ומתכבד בכמה ביסים מהסנדביץ' שהביא לעבודה. אבל הפעולה הסיזיפית והאינסופית של מחיקה ורישום של הזמן הופכת את כל הקונספט של העבודה למחריד, גם אם משעשע.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.