Home Webmail Password Help File Manager Logout Edit a file פאר היצירה / דנה גילרמן 18/12/17 - בסיס לאמנות ותרבות
הפיכת האנשים השקופים לנוכחים. צילום: דניאל קדם.

פאר היצירה / דנה גילרמן

זמן קריאה: 2:40 דקות
פאר היצירה / דנה גילרמן
 
הסרט 'המוזיאון' לוקח את הצופה לשגרת היומיום האפורה אך מרתקת במוזיאון ישראל
הפיכת האנשים השקופים לנוכחים. צילום: דניאל קדם. מדור דנה
סרטו של רן טל 'המוזיאון' הוא סרט פיוטי ויפה המתמקד במוסד תרבותי - מוזיאון ישראל - וכבר בכך הופך לחשוב וליוצא דופן בנוף הקולנוע המקומי. הסרט לא מספר את סיפורן של היצירות הקנוניות או של האוספים החשובים אלא את סיפורם של האנשים עצמם: מבקרים, אוצרים, שומרים ועובדי המוזיאון. טל לא מקדש את המקום אלא מתמקד ביומיומיות שלו: ניוד העבודות ממקום למקום, קבלת יצירות ושליחתן, שיחת טלפון של אחת האוצרות עם בתה בעודה עובדת על הצבת הפקסימילה של המגילות הגנוזות. עוד מקום עבודה כביכול. התחושה הזו של השגרה, הכמעט אפורה, מפתיעה בהתחלה ואולי אף מאכזבת מעט את מי שרגיל להתייחס למוזיאון כאל קודש הקודשים. אך זו מתחלפת תוך כדי צפייה בהבנה שטל לקח על עצמו משימה גדולה הרבה יותר: לצייר דיוקן של מקום שצריך לנווט כל הזמן בין קווי תפר כמעט בלתי אפשריים - בין התרבותי לפוליטי, החילוני לדתי, היהודי והפלסטיני, הציוני והביקורתי, וצריך לתת מענה לא רק לשוחרי התרבות אלא לקהל המבקרים המגוון. תמה מרכזית אחת של הסרט (בהפקת yes דוקו), שמוקרן עכשיו בקולנוע, היא הפיכת האנשים השקופים לנוכחים. למשל האישה העיוורת, המפענחת את הקדרות ואת הציור של מגריט דרך בעלה, המתאר לה את הציור; או אחד העובדים, עולה מברית המועצות לשעבר, בן לנגן קלרינט וסקסופון, שלמד כל ילדותו להיות מוזיקאי וסיים כמוביל עבודות. ההחלטה שלא ללוות אף דובר/ת בכותרת עם שמו ותפקידו מבטלת היררכיות ויוצרת האחדה בין כל הדוברים. הסיפור הפרטי מייצר הזדהות עם כל אחד ואחת אך גם הופך לפסיפס של מראה מקום ותקופה, והופך את המקום הלאומי לסיפור אישי ואנושי. אפילו מנכ״ל המוזיאון ג'יימס סניידר, שבכל שנות היכרותי עימו שמר תמיד על חזות רשמית ביותר, ריגש אותי כשסיפר לטל על מותה של אמו ביום חנוכת המוזיאון מחדש לאחר השיפוץ, ועל בחירתו לפתוח את החגיגות ולא לנסוע להלוויה. התמה השנייה המרכזית היא שאלת המבט וריבוי נקודות המבט. מי המתבונן? קבוצת החיילים ומדריכת החינוך? המאמינים שמחפשים אחיזה בסיפור שלהם ולא זוכים לה, הרב של המקום שרואה את המוזיאון כמספר סיפורים בניגוד למקום הרוחני והקדוש של בית הכנסת? וכמובן מי מתבונן בסרט. סופו של הסרט בסצנה אגדתית יפהפייה, של חיות המשתלבות בגן המוזיאון וברקע השיר "ראיתי עיר מוקפת אור". וכך מעניק הסרט אווירה של סוף והתחלה, קינה ותקווה.
 

המדור פורסם לראשונה במוסף ״7 לילות״, ידיעות אחרונות
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.