מראה הצבה. צילום: אלעד שריג

״תודה על ההזדמנות להציג במוזיאון תל אביב״

זמן קריאה : 5:15 דקות
גף קונס: ״תודה על ההזדמנות להציג במוזיאון תל אביב״
מאת: דנה גילרמן
 
תערוכה של ג׳ף קונס במוזיאון תל אביב היא ענין מרגש. שיחה עם שחר מולכו, אוצרת המשנה של התערוכה, חושפת תהליך הצבה מורכב שמלמד הרבה על הייצור, השינוע וההרכבה של יצירות השוות מליונים.
 
מסיבת העיתונאים שהתקיימה ביום ראשון במוזיאון תל אביב לרגל התערוכה ״ערך מוחלט״ של ג׳ף קונס (פתיחה ב-10.3) היתה אמורה להיות בנוכחות האמן. היסטריית הקורונה מנעה ממנו להגיע ובמקומה נוהלה עם האמן שיחת סקייפ. הוא ישב לו בסטודיו בניו יורק, חייכן ושופע חיבה, במרחב שנראה קצת כמו ממ״ד וענה לשאלות בנאליות. בסוף שיחת הסקייפ פנה קונס לטניה כהן עוזיאלי, מנכ״לית מוזיאון תל אביב, ואמר: ״אני מודה לך על שנתת לי את ההזדמנות להציג במוזיאון תל אביב״.
מראה הצבה. צילום: אלעד שריג hTV09laQ
היכולת להנות מתערוכה של ג׳ף קונס, האחד והיחיד, מחייבת השלת ציניות, כלומר – לחזור ולהיות קצת ילדים. להיפטר מהמחשבה על מחירי העבודות (כ-100 מליון דולר בחלל אחד), שוק האמנות, קפיטליזם, האמנות כסחורה ופשוט להנות מההזדמנות לפגוש פנים אל פנים את הדמויות הכל כך מוכרות שעד היום ראיתי בעיקר במגזינים: דוב ושוטר, דולפין, הענק הירוק, קופיקו, נחשים מפורצלן עם פנים משועשעות של דמויות מרחוב סומסום וזוג רקדנים משיש – יצירה חדשה, המוצגת לראשונה, שהזכירה לי את פסלי הפורצלן בבית סבתי הרומניה ונעשתה במיוחד עבור מרי וחוזה מוגרבי, האספנים שעומדים מאחורי התערוכה.
התערוכה יפה, ההצבה נהדרת, ובהחלט הזדמנות נדירה לערוך היכרות עם אמן שנמצא בצמרת העשיריה הפותחת של האמנות העכשווית. כן, לא רק תערוכה של קונס אלא תערוכה של יצירות איקוניות – ולא שאריות -  אפילו ״כלב בלון (כתום)״, האיקון המזוהה ביותר עם המאסטר, נשלח לארץ ברגע האחרון. כששלחתי לווטסאפ המשפחתי צילומים מהתערוכה נרשמה התרגשות רבה מאוד.
מראה הצבה. צילום: אלעד שריג Jeff-Koons_Tel-Aviv-Museum_Photo-By-Elad-Sarig_010
אחד הדברים המעניינים בתערוכה היא דווקא ההקמה שלה, שארכה כחודש, התנהלה כמו מבצע צבאי ומלמדת משהו על חומרים, תהליכי ייצור ושינוע, שמאפיינים היום את עולם הסחורות בשדה האמנות. על המבצע היתה אחראית שחר מולכו, אוצרת משנה (אוצר: דורון רבינא), ששהתה בעצם בבידוד שלושה וחצי שבועות עם הארגזים, וצוותי ההרכבה של התערוכה. לפני כשלושה שבועות, כשפגשתי אותה באקראי בקומה התחתונה עם מסכה וכפפות (ולא בגלל הקורונה) הבנתי שהקמת תערוכה של ג׳ף קונס זו חוויה ייחודית, חד פעמית, שאינה מוכרת אלא רק לאלה שעברו אותה, וכמו שהעבודות הן ברמה הטכנית הגבוהה ביותר והמראה האסתטי ביותר והנוצץ ביותר והמחיר הגבוה ביותר וכו׳, כך גם רמת ההקפדה על כל פרט מההקמה.
שחר מולכו ודורון רבינא. צילום: אביב חופי. שחר מולכו דורון רבינא
״עוד לפני ההקמה היו חודשים של עבודת הכנה כי יש כל כך הרבה גורמים המעורבים בזה״, מספרת מולכו אחרי מסיבת העיתונאים. ״על כל מייל מכותבים עשרות אנשים, כי כולם צריכים להיות בלופ: בסטודיו של קונס יש את האחראי על הפסלים והעבודות, האחראית על הרישום, האחראי על הלוגיסטיקה, האחראי על התכנים: הוא זה שבודק את הטקסט לעיתונות, מדייק את הפרטים, מדריך כיצד לדבר על העבודות. בנוסף, יש את חברת השילוח שאחראית על כל הלוגיסטיקה של השינוע: מהאספן, מהמחסן, מתצוגה. מרבית העבודות הגיעו מניו יורק ושתיים מאירופה״.
 
כלב בלון כתום. הגיע בעשרה ארגזים. IMG_20200308_145041
״קונס עובד עם יצרנים. את פסלי השיש עושים בקררה, איטליה. את פסלי ה׳סטיינלס סטיל׳ (פלדת אל-חלד ד.ג.) כמו ״כלב בלון״ או ״הענק הירוק״, בגרמניה. יש חברה שמתמחה בעבודות שלו. הם היחידים היום שמייצרים ומתקינים את העבודות האלה. בשנות התשעים ובשנות האלפיים היו חברות שפשטו את הרגל כי הן לא הצליחו לייצר ברמה שקונס רצה. בגרמניה יש גם אמני עץ שאיתם הוא יצר את ׳דוב שוטר׳ ואחרות מהסדרה הזו. לכן, בשביל ההקמה, הגיעו שני צוותים שונים מאיטליה, כי גם בתוך עבודות ה׳סטיינלס סטיל׳ שמיוצרות בחברה הגרמנית יש אנשים שאחראים לתיקוני צבע, להברקת החומר ולהרכבת הפסלים, שזה ממש קשה ומאוד מורכב״.
״למשל, מי שהגיע להתקין את הכלב היה בחור מקליפורניה שעבד בזמנו בחברה אמריקאית בקליפורניה והוא בנה במו ידיו את שלושת הפסלים הראשונים: האדום, הכחול והכתום, שמוצג פה. לקח שבע שנים עד שהצליחו לייצר את הכלבים כפי שקונס רצה ובסופו של דבר החברה פשטה את הרגל. אז החברה האמריקאית הזו כבר לא קיימת אבל החברה הגרמנית שמייצרת את הפסלים ביקשה מהבחור לבוא ללוות את ההקמה כי הוא מכיר כל חלק בפסל. הפסל עצמו הגיע בעשרה ארגזים, בכל ארגז חלק: אוזן, זנב, אף וכו׳. הוא הורכב בשכיבה ובאמצעות שני מנופים העמידו אותו ומיקמו מעל הפודסטל. אחר כך עבודה של כמה שעות להבריק ולפלש, שזו עבודה של הצוות הגרמני. ההצבה עצמה ארכה שלושה ימים״.
זוג רקדני בלט. טון וחצי של שיש. צילום: אלעד שריג b8XAW5pw
ואיזו הצבה היתה הכי מורכבת?
זוג רקדני הבלט היה הפסל שהתנהלנו לגביו בחרדת קודש, כי שיש עלול להישבר. זו יחידה אחת, מונוליט ששוקל טון וחצי ועם הארגז שלושה טון. עוד לפני הכל העבודה הזו דרשה הרבה בדיקות כדי לוודא שזה עובר בכל נקודות השינוע במוזיאון עד לגלרית התצוגה. חברת השילוח היתה צריכה לקנות משאית כדי שהעבודה, שהגיעה לארץ בטיסת מטען, תוכל לעמוד בה - אסור להניח אותה בשכיבה. את הארגז הספציפי של הפסל הזה בנו באיטליה, כי הפסל עצמו נבנה באיטליה. משם שינעו אותו לניו יורק בשביל הצביעה – כי רק שם צובעים. כל העבודות של קונס מגיעות עם מדריך להרכבה. העבודה הזו הגיעה עם מניואל בן 38 עמודים ובו הוראות מדויקות איך פותחים את הארגז והאיטלקי שבנה את הארגז הגיע איתו כי זה ארגז סופר מורכב עם כלוב ברזל בפנים שבו לכל בורג יש את הזמן הנכון שצריך לפתוח אותו. מכיוון שהוא לא מדבר אנגלית הגיע איתו מתורגמן לאנגלית, שתקשר עם מנהל הסטודיו לפיסול של קונס, שניהל את ההקמה. עכשיו, אם את מניחה את העבודה כשהיא טיפה לא מפולסת, ונקודה אחת נוגעת בפודסט (בבסיס) לפני נקודה אחרת יכול להיווצר סדק לכל אורך הפסל. את יכולה להבין את הרגישות ואת הלחץ. מזל שכל זה קרה לפני כל הבידודים. היו מלא שפות בגלריה ואת התערוכה אי אפשר היה להקים בלעדיהם. אלה אנשים שזו המומחיות שלהם״.

זה לא קצת מוגזם?
״תשמעי, זה ג׳ף קונס. כולנו עבדנו בתוך הדבר הזה שנקרא ג׳ף קונס. היה לנו אקסל מפורט לכל דקה ביום. בכל תערוכה אחרת את פשוט מוציאה את העבודות מהארגז ומציבה. כאן כל פעולה כזו לקחה לנו יומיים ויותר״.

גם בתערוכה של לואיז בורז׳ואה היו פסלים מורכבים שהגיעו בארגזים
״אבל היה שם משהו שהוא הרבה יותר פיזי וכאן יש משהו ממש הייטקי באיך שזה מתנהל. הכל נורא נורא סטרילי ונורא נורא מדויק. עבדנו עם מסכות כי יש עבודות שרגישות ללחות, בכל בוקר היה מסדר ובו כולם היו צריכים להוריד את הטבעות, הצמידים והשעונים. להחליף את החגורות באזיקונים. כיסינו את כל הזיזים והכפתורים בג׳ינס עם מסקינגטייפ. כך צריך לנהוג בפסלים. אלה ההוראות״.
נחשים, 1988, פורצלן. קופים (סולם), 2003, שמן על בד. צילומים: אלעד רוזן נחשים
אז כל מי שרוכש עבודה של קונס מתחייב בעצם לשרשרת השיעבוד הזו?
״כן, כדי לשמור על העבודה. העבודות האלו מאוד רגישות. מאוד. אם הטבעת שלי שורטת את הכלב, אין אפשרות לתקן את זה״.
את כל ההוצאות הללו, בנוסף לביטוח היקר והתערוכה כולה, שילם כמובן האספן חוזה מוגרבי. ״זו נדיבות שאי אפשר להסתכל עליה בציניות״, אומרת מולכו. ״אחרי שיצא לי להכיר את חוזה, יש בו רצון אמיתי לחשוף את הישראלים, ובעיקר את הילדים, לעבודות של אמן בסדר גודל כזה. את יודעת שהתערוכה הזאת לא תשנה את מעמדו של האספן או של האמן ולא את ערך העבודות. יש פה אקט ציוני ערכי. אי אפשר להישאר אדישים לזה״.

ומה בעצם המניע של קונס להציג פה ואף הרצון להגיע לפה?
זו תערוכת יחיד במוסד שמכבד אותו, והיא לא איזוטרית, הוא היה נלהב מאוד ואני חושבת שגם מאוד מסוקרן להגיע לתל אביב. הוא אף פעם לא היה כאן ורצה לשמוע ולראות במו עיניו, ואולי גם מתוך הכבוד המאוד גדול שיש לו למוגרבי, בתור אחד האספנים הגדולים שלו, אני חושבת שזה מאוד ראוי ומאוד יפה״.
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.
אני מעוניין/ת להרשם לניוזלטר ולקבל תכנים ועדכונים בנושאי אמנות ותרבות
בואו נהיה בקשר
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם
השאירו פרטים ונחזור אליכם
תודה, פרטיך נשלחו בהצלחה.